נסעתי מהר, קצת מעל המותר, אבל בזהירות. ‏מיהרתי, לא זוכר לאן, אבל אני תמיד ממהר, גם כשאני לא ממהר אני ממהר, טבע מחורבן ‏שרכשתי במזרח התיכון.

‏עצר אותי שוטר, עצרתי.

‏אדוני נסעת על 130 .... ‏וזה וזה וזה

‏הסתכלתי עליו בעיניים ואמרתי "יהודי לא נותן דו"ח ליהודי"

‏קימץ את שפתיו, הביט עליי במבט עצוב, ואמר

‏תשמע, זו העבודה שלי, אני צריך ‏לתת דוחות למי שנוסע מעל המהירות המותרת.

‏התפרצתי, "איך אתה לא מתבייש? אתה ‏יהודי? איפה הלב שלך? לסבא שלך היית נותן דו"ח?

‏בשביל זה הקמנו מדינה? כדי ‏שיהודי יתן דוח 250 שקל ליהודי??‏"

הילדה שלי צרחה מהחלון הקצת פתוח, "יהודי לא ‏נותן דו"ח ליהודי, יהודי"

‏אישתי הצטרפה וצעקה "תסתכל, תסתכל על הילדה. תסתכל ‏למי אתה נותן דו"ח, קח את פו הדב אם כבר, איך אתה יכול להיות שותף בזה?"

‏השוטר ‏השני, שהיה לידו כבר לא יכול היה לשאת את המאורע, התחיל לבכות, ‏השוטר הראשי חיבק אותו, וביקש ממנו לשבת בנייד,ת ואז חזר אליי

‏פניתי אליו שוב, ‏בתחינה שלא ייתן לי דו"ח אבל הוא היה נחוש. אמרתי לו בקול רועד, "תשמע, אנחנו אחים, ‏אתה לא האויב שלי, אבל אל תצפה ממני להושיט יד לקבל דו"ח, תצטרך לתת לי אותו ביד ‏בכוח."

‏הנהן בראשו, ודחף לי דו"ח ביד בכוח, עם דמעות בעיניים, התחבקנו, בכינו... ‏

הוא סיפר לי שלפני שבוע הוא נתן דו"ח לאחותו שדיברה עם אמא שלו בפלאפון תוך כדי ‏נסיעה. חזרתי לאוטו עם דו"ח, ועם מחשבות על העם הנפלא שיש לנו.