- אז על מה לכתוב?

- תכתבי על עצמך, על מה שעובר עלייך. תכתבי שאת אשתו של סרבן, תכתבי שאת גרה היום בגרמניה, תכתבי איך הגעת לפה, תכתבי מה את מרגישה, מה את חושבת. פשוט תכתבי, מאוד פשוט.

- ואם הם לא יבינו אותי?

- תכתבי ככה שיבינו אותך.

- ואם לא יאהבו אותי?

- אז תתמודדי.

אחרי המבחן נפגשתי עם סוניה.

ישבנו בבית קפה נעים, בחוץ ירד שלג.

סוניה היא בחורה נחמדה, גרמניה ממוצא דרום-קוריאני. הוריה היגרו לגרמניה בשנות ה- 70, שם הכירו, נישאו, והביאו לעולם את סוניה ואת אחותה. "מדוע הם היגרו?" שאלתי. סוניה אמרה שבאותה תקופה המצב הפוליטי בדרום-קוריאה היה בעייתי. "הרבה עזבו, בעיקר מי שיכל להרשות לעצמו". מטבע הדברים, היה לי עניין רב בסיפור חייהם של סוניה ושל הוריה. "וזה לא שהם היגרו מלכתחילה" היא הוסיפה, "בהתחלה הם באו במטרה לעבוד כמה שנים, ורק אחרי שאחותי נולדה החליטו להישאר". (כן, חשבתי לעצמי נוגות, כך כנראה זה מתחיל).

זה קרוב לשנה שאני מתגוררת בגרמניה. ואני עדיין מתקשה לתפוס את זה. לפני שנתיים-שלוש, אם הייתם אומרים לי שאגור בגרמניה לא הייתי מאמינה לכם.

"שאני אגור בגרמניה? אחרי שסבא שלי היה באושוויץ?"

והנה.

הסרבן הפרטי שלי נכלא בתקופת "חומת מגן" לכחודש, ולאחר ששוחרר המשיכו הצווים להגיע. כמובן שיכול היה להמשיך בשרשרת הסירוב-כליאה-שחרור-סירוב-כליאה-שחרור עד כלות הימים, העבודה והכוחות. יש כאלה שעושים זאת, ואני מלאת הערכה לאורך-רוחם, לחוסנם. אנחנו לא חזקים מספיק, מסתבר, כדי לחיות את חיי המאבק במערכת הללו. רק רוצים לעבוד ולחיות חיים הגונים וצנועים, שלא כוללים פגיעה באף אחד. אולי אני נאיבית, קראו לי איך שאתם רוצים, אבל אני נוטה להאמין שרוב בני האדם שותפים לרצון הזה.

הגענו לגרמניה בעקבות העבודה שלו.

במבט לאחור, אני לא מצטערת. אולי אפילו שמחה. איפה עוד הייתי מוצאת הזדמנות כזאת להתמודד עם שריטת השואה שלי? (והשריטה הזאת מצדיקה עוד פוסט או שניים נפרדים). אבל עם הזמן מחלחלת ההכרה בכך שאולי זה לתמיד, אולי באמת לא נחזור.

עכשיו אני בארץ. הגעתי ל"חופשת מולדת" קצרה, ואני מתמכרת להרגשה הזאת, של להיות שוב עם המשפחה, עם החברים. אבל מדי פעם מציצה בסקרנות ובתהייה על מה שקורה פה מעבר לחיבוק שלהם. מתבוננת מהצד על הדינמיקות, האינטרקציות בין האנשים, קצת בפליאה, קצת בכמיהה, קצת בתיעוב. מה השתנה? מה נשאר אותו דבר? ואפילו לא עברה שנה.

איך זה יהיה אחרי עוד שנה? אחרי עוד שנתיים? אחרי עוד עשר?

האם נוכל לחזור אז? האם נרצה?

האם יהיה בכלל לאן לחזור? (מחשבה מפחידה, אני מגרשת אותה מייד).

ומה יהיה כשיהיו ילדים בתמונה?

בחזרה לסוניה.

"איך זה היה, לגדול בגרמניה? האם סבלת מכך שאת שונה?"

בגרמניה של היום יש הרבה "זרים". למיטב הבנתי, מתוך 82 מליון תושבים, 17 מליון הם "זרים". אבל בשנות ה- 70 זה לא היה כך. "בעיירה שבה גדלתי, היינו המשפחה האסיאתית היחידה. השוני שלי היה מאוד בולט. לא, לא סבלתי". אני מתבוננת בה בריכוז. לפני כמה שנים היא ביקרה לראשונה בדרום-קוריאה, פגשה בני משפחה שמעולם לא ראתה קודם לכן. "זה היה לי מוזר, פתאום, לא להיות שונה. כולם ברחוב נראים אותו דבר, כמוני. כולם מדברים קוריאנית, מוזר. כשפתחתי את הפה הפכתי להיות הזרה. לא רק שיש לי מבטא, אני גם לא מבינה לגמרי איך להשתמש בשפה הזאת, מה אומרים באילו נסיבות". (אוי, אני חושבת אני מזדהה איתה כבר, וזה עוד לפני שממש עזבתי). "המצב שם היום הרבה יותר טוב" היא מציינת, "הם מאוד התפתחו, התקדמו". "את חושבת לפעמים לעבור לשם?" אני שואלת, היא עוד לא יודעת מה משמעות התשובה שלה בשבילי. "לא!" היא צוחקת, "כאן הבית שלי, מה פתאום". ואני לא בטוחה אם היא שומעת את הרעש מתוכי וחושבת שאולי מישהו הפיל איזה מגש במטבח.