אישה צעירה שוכבת, עירומה, על מיטה סתורה. גופה הבהיר בוהק באור מלא, והיא מתפרקדת בשלווה, ידה מהודקת על איבר מינה. אף שאינה לבושה, היא מקושטת צמיד זהב, עגילי פנינה, פרח ורוד גדול בשערה וסרט שחור סביב צווארה. נעל בית בודדה על כף רגלה השמאלית, האחרת נשמטה. שפחתה השחורה מגישה לה צרור פרחים, אך היא לא נפנית אליה, אדישה. חתול שחור ורזה מקמר את גבו למרגלותיה על המיטה, ציפורניו שלופות כנגד לובן הסדינים. היא מביטה הישר לעיניך.

זוהי אולימפיה, נושא ציורו של הצייר הצרפתי אדוארד מאנה (Édouard Manet, 1832-1883), והיא חוללה שערורייה. עכשיו, כשהדי פרשת שלגיה ושיגעון השגריר כבר שככו, רציתי להזכיר לכם אותה. 

בשנת 1865, שנתיים לאחר שצייר אותה, הציג מאנה לראשונה את יצירתו "אולימפיה" בסלון בפריז. הציבור, המבקרים והעיתונים קיבלו אותה בתשואות בוז, לעג וביקורת קשה. אולימפיה עוררה זעם כה רב, שהרשויות נאלצו להציב שני שומרים חמושים על מנת להגן עליה, עד העברתה לנקודה גבוהה יותר, מחוץ להישג יד, כדי למנוע את השחתתה.

"ונוס מאורבינו" - טיציאן, 1538

ונוס מאורבינו של טיציאן היא נשית, חושנית וללא ספק דימוי של יופי אידאלי. אלמנטים שונים בתמונה הם מאפיינים שמקושרים באופן מסורתי עם ונוס ועם קשר האהבה התמידי של הנישואין. כך, למשל, צרור הורדים שונוס מחזיקה בידה הימנית, וצמח ההדס הפורח על אדן החלון ברקע. כך גם השידה שברקע המסמלת נישואין, הכלבלב הנחמד לרגליה וכן מראה העצים הנשקף מהחלון שמסמלים פוריות. כל אלה תורמים לדימוי הקלאסי של אלת האהבה, המקדש את התשוקה הפורה של אהבה כשרה במסגרת הנישואין, בניגוד לתאווה החוטאת והמסופקת במהירות של הגוף. על אף שונוס של טיציאן מביטה ישירות אל הצופה (דבר יוצא דופן באמנות הרנסנס), מבטה ביישני ומפלרטט, וידה נוטה בעדינות מעל ערוותה כמזמינה, לא כמסתירה. זהו דימוי שאינו מאיים על הצופה או גורם לו לחוש שלא בנוח.

אולימפיה שוכבת בצורה פרובוקטיבית, אך דמותה אינה חושנית ומושכת, אלא נראית חיוורת ורזה. בניגוד לונוס, היא אינה מבטאת יופי אידיאלי, או מוצגת באור רומנטי: פניה פשוטות ורגילות במידת מה, חסרות את מאפייני היופי הנשי. ידה מכסה בחוזקה על ערוותה כאילו היא מבטאת גישה מוגבלת. החיה שלמרגלותיה אינה כלבלב שעשועים כי אם חתול שחור ועוין המקמר גבו, סמל להפקרות ולעצמאות. הפרחים שמגישה השפחה השחורה מגלמים פריצות, לא נישואים. למעשה, ככל שנתעמק בציור יתחוור לנו, שלא רק שמאנה בחר לצייר אשה בת זמנו כאשה אמיתית, ולא כ'אידיאל הנשיות', כנדרש; מאנה בחר לצייר את המודל שלו, ויקטורין מורה (Victorine Meurent), כקורטיזנה, לא פחות.

בעיני צופה בן המאה התשע-עשרה, אולימפיה היתה יצאנית בבירור - בנעלי-הבית הזולות לרגליה ובשרוך כמחרוזת לצווארה. בתמונה, השפחה מגישה לה צרור פרחים, ככל הנראה מתנה ממאהבה, והיא נראית אדישה, כמעט משועממת למראהו, מה שמעיד שאין זו הפעם הראשונה או דבר שיש להתרגש בשלו. אף צייר רציני לא העז להציג עד אז סצינה כזו, שבמרכזה אשה פשוטה בסביבה כה מפוקפקת. והנה קורטיזנה מהוללת בהומאז' ל"ונוס מאורבינו" של טיציאן. הצופים לא היו בטוחים במניעיו של מאנה. האם הוא מנסה לייצר עבודה רצינית? האם זו פרודיה על ציורים אחרים? גרוע מכך – האם הוא לועג להם?

המחשבה על הסיטואציה שתיאר מאנה, ולמעשה אף עצם העובדה שאשה זו, קורטיזנה, זוכה לפנים, הרגיזו בבירור את הקהל, מכיוון שהמחישו את האמת החברתית האפילה יותר שהטרידה את החברה הצרפתית בתקופה זו: החשש מתופעת הזנות המתרחבת, וכן ממגפת העגבת, שהזונות - ולא לקוחותיהן - הואשמו בעיקר בהתפשטותה. (בהקשר זה מעניין לציין שצבע עורה החיוור של אולימפיה היה נושא לדיון באותו זמן, שכן הוא נראה כאינדיקציה לבריאותה הלקויה). מאנה הציב גלויות סצינה ריאלית שהיתה ככל הנראה מוכרת למדי לאנשי התקופה, אך בעוד שגברים בני המעמדות הבינוניים והגבוהים ביקרו תכופות קורטיזנות, הם לא רצו להתעמת עם אחת כזו בגלריית אמנות.

סגנון הציור השטוח של מאנה העצים אף יותר את המחלוקת סביב אולימפיה. לא היתה זו רק העובדה שהיא עירומה, ושהיא עירומה בת המעמד הנחות, אלא גם העובדה שהיא צוירה באופן שרבים החשיבו כצורה ילדותית ולא מיומנת של ציור. מאנה העדיף לצייר אותה בדרכו שלו, תוך שהוא דוחה את כללי האמנות הצרפתית המסורתית. במקום הצללה מלוטשת הצורות שלו מצוירות בזריזות, במשיחות מכחול גסות הנראות בבירור על פני הבד. במקום הפרספקטיבה המובילה את העין בהדרגה עמוק לתוך מרחב הציור, מאנה מציע מסגרת תמונה המחולקת לשני מישורים. החלק הקדמי זוהר בגופה הבהיר של אולימפיה על המיטה, הרקע אפל. אומנם גם בציורו של טיציאן, המרחב חולק לשני אזורים מובחנים של אור וחושך. אך הטכניקה של מאנה היתה פחות נעימה לעין מזו של טיציאן. מצד שני, אולי מאנה לא התכוון שהצופים יחושו בנוח עם אולימפיה שלו.

אולימפיה, אם כך, זיעזעה בכל דרך אפשרית. אך אולי מה שפגע יותר מכל בקהל הצרפתי, הרבה יותר מהתעלמותו של מאנה מנורמות התקופה ומטכניקות הציור המקובלות, הוא מבטה החודר של אולימפיה. מבין התמונות החשובות בהיסטוריה של האמנות, אך מעט מציגות אשה שמבטה כה ישיר ומתריס. המונה ליזה מציצה בביישנות לשמאלה. כך גם "נערה עם עגיל פנינה" של ורמיר. ונוס של בוטיצ'לי בוהה כבחלום, אבודה במחשבותיה שלה. והמוני בתולות-מריה מביטות באופן נלהב כלפי מעלה אל המלאכים או מטה ברכות אל עוללי-הישו שלהן. ואם כבר אשה מביטה הישר לפנים בציור, סביר שזהו פורטרט של מלכה, לא ציור שמן בגודל מלא של פילגש. אשה אמיתית ועצמאית, על כל פגמיה, המעיזה להישיר מבט ולהתעמת עם הצופה בה, הוא משהו שהחברה הצרפתית ב- 1865 אולי לא היתה מוכנה להתמודד עמו. היה זה שערורייתי לאשה באופן כללי, ובוודאי שלקורטיזנה, אשה שגופה הוא סחורה, להיות חצופה עד כדי להעיף מבט חודר במישהו. ואולימפיה נראית כה בטוחה בעצמה, שוות נפש לחוסר שלמותה, אדישה לעירומה. היא נועצת עיניה בשלווה בצופה, ללא כל בושה או התנצלות, ואף נראית כאומדת אותו באופן המעורר אי-נוחות. אין היא מתגרה או מפלרטטת עמו כפי שעושה ונוס מאורבינו, אלא היא נראית דרוכה ומודעת לסיטואציה. מבטה הישיר מאלץ את הצופה להכיר בנוכחותו שלו בסצינה, ומציב אותו בתפקיד המטריד של לקוח אקטיבי - בניגוד לצופה פסיבי - המבקר זונה מפתה, אף שמשועממת-למראה.

ההצבה הגלויה של הצופה בתפקיד לקוח היתה בוודאי חוויה מאוד מפחידה למרבית הגברים באותו זמן, ובעיקר לאספנים האמידים שראו הן באמנות והן בנשים נכסים. אולימפיה מייצגת אשה עצמאית וחזקה, והדימוי הזה מאתגר את הסטריאוטיפ הנשי בעולם המניח בדרך-כלל שהאשה קיימת לטפח, לעודד, לנסוך השראה או לעורר, הכל ביחס למקומה בחברה ובמשפחה. אך בתנוחתה הפרובוקטיבית ובמבטה הבוטה של אולימפיה אין כל דבר מתחנן או כנוע. מבטה הלא מבויש, אדישותה למתנה היקרה, התנוחה האגרסיבית של החתול ובמיוחד האצבעות הפרושות על ירכה, המפנות את תשומת הלב לאיבר מינה, אך מבטאות בחוזקה את הגנתה עליו, כולם משמשים כדי להמחיש את עצמאותה של אשה זו. גופה אולי הוא הסחורה, אך יש לה שליטה מלאה עליו. למרות היותה קורטיזנה ולא אלה, היא אינה יצאנית עלובה או קורבן של החברה. היא עונדת צמיד זהב ועגילי פנינה, ושוכבת על מיטה מפוארת. היא לא עושה דבר בהפגנתיות, ומתעלמת – אולי אף דוחה בבוז את צרור הפרחים היקר ששפחתה מגישה לה. כל האלמנטים הללו מבטאים עושר וגאווה. אולימפיה נראית חזקה יותר ויותר בשליטה משום שהיא מתמודדת ישירות עם קהלה. היא נועצת עיניה בפרצופם של גברים המבקרים קורטיזנות ושל נשותיהם של גברים אלו, וישירות מבטה יוצרת אי-אמצעיות מביכה ביחסים בינה לביניהם. והיא דורשת כבוד מצופיה. היא אולי לא נראית מאושרת בעיסוקה, אך לא מגיע לה להיות מושפלת בגינו. הקורטיזנות הפריסאיות אומנם פעלו במקצוע שהחברה "המוסרית" הטיפה כנגדו, אך הן עדיין היו נשים והגיע להן להתקבל ככאלו.

לתוקפיה של אולימפיה היה קל יותר למחות מאשר להתבונן. משום כך הם לא היו מסוגלים להעריך את רגישות ההבחנה בין הגוף הבהיר והבד הלבן של המיטה או את חדות הניגוד בין הדמות בחלק הקדמי לבין הרקע האפל. על מנת להבין את עומק כשרונו של מאנה ניתן להינות מחביבותה קלת-הדעת של אולימפיה, מהצללים בין אצבעותיה, מקימורי בטנה, מהקונטרסטים שבין אור וחושך. אך הגאונות האמיתית שלו עולה כשמתבוננים עמוק יותר במורכבויות והסתירות והיופי והברוטליות של עבודה זו. האמנות בעיני מאנה לא היתה סיפור של אלים או קדושים או מלכים. היא היתה על החיים האמיתיים. כי לסגוד לאלה זה קל, אך לאהוב אדם – במיוחד כזה שאינו מציע כל רמז ליחס גומלין – זו עבודה הרבה יותר קשה – אבל גם מרטיטה יותר לאין שיעור.