כבר בצאתי מהתחנה, אני רואה אותם.

צללים.

הם ארבעה או חמישה. אני מעיפה מבט מהיר מעבר לכתף וממשיכה ללכת.

לאט, צעד צעד, חשוב מאוד לנשום.

הצללים מתנתקים מהחשיכה ונעים לאורך הכביש, החנויות, הבתים. הם פוסעים בשקט בעקבותיי, בדרכי הביתה. אין לי ספק שהם כאן עבורי, ועוד מעט - עוד רחוב, עוד פניה, הם ידביקו את צעדיי, יהדפו אותי לסמטה אפילה, זאת שלפניי, או ההיא, מעט הלאה ממנה. וכעבור שעה, אולי מספר שעות יניחו לי לנפשי, שרועה על האדמה הקפואה, כערימת בגדים קרועים, יורקת שיניים ומבועתת, מבועטת. מי יודע כמה זמן אהיה מוטלת כך, מדממת, מחרחרת, עד שאחד השכנים יבחין בי ויזעיק עזרה. ואחר כך טיפול ושיקום, החלמה. פצעים ייתפרו, איברים ייחבשו, עצמות יאוחו, דמעות יימחו. כמה מתגמלת בוודאי תהיה רפואת הגוף השבור. כה ברורה לעין, מוחשית, לינארית. תראי, יאמרו הרופאים בסיפוק עם היעלם סימניה הצהבהבים של החבורה האחרונה, את כמו חדשה.

אבל למה להקדים את המאוחר. הנה הם עוד כאן, בעקבותיי, וצעדיהם מהדהדים ברחוב הריק, הולמים בחזי. כן, הם כאן בשבילי, וכעת גם הם מבינים שאני יודעת, כי הם מגבירים את הקצב, הם עוברים להליכה מהירה, נמרצת, כמעט ריצה. וכבר לא ניתן להתחרט, לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור, הם כאן ועכשיו ולא יעזרו פה תחנונים, לא יועילו בכי או פניה לרגשי חמלה, לא תינתן מחילה. ככה זה בעסקי הנקמה, למה בדיוק ציפית? תורך הגיע. שאי זאת בגבורה.

אך הגבורה ממאנת להופיע, והרגליים רועדות במאמץ שלא להחיש את צעדיהן. לאט! צעד צעד! חשוב מאוד לנשום! את תעברי את זה. את יכולה. תני להם להדביק אותך. אין טעם. עוד מעט זה ייגמר. 

בעיר סמוכה לפני מספר חודשים נשלפו שתי נערות ממכוניתן באישון לילה, נדחקו לתא מטען והוסעו למלון מקומי. לאחר מסכת עינויים לילית שוסף גרונה של האחת, והאחרת נורתה, אך שרדה כדי לספר את סיפורה. כותרת המשנה גילתה כי הנאשמים הודו שהיה זה מעשה של נקמה. "עבודה שלך?" שאלתי. איך בדיוק עושים סמול טוק עם עבריינים. האיש קיפל את העיתון ולא ענה. חייכתי באורח לא רצוני, והנחתי למילים לשקוע עם המבוכה. עוד לא מצאתי דרך לתאר אותו. סתם איש. בז'קט חום בהיר. פשוט כזה, סתמי. אני עם הציפיות שלי. חשבתי למצוא אותו במעיל ארוך, בכובע או משקפיים המסתירות את הפנים, בקרן רחוב חשוכה. אבל הוא עם המראה הסתמי שלו מביט בי בפנים גלויות ואדישות, כאילו זה רק עוד ג'וב, מה את מתרגשת.

"אז איך אתם... איך זה...?" 

"אני לא מעורב. אני רק מעביר את הפרטים"

"כן, אני מבינה. רק..."

"אל תדאגי. מי שביקשת יקבל מה מגיע לו." הוא אמר בקול נמוך, מביט לצדדים. "יש לך עוד דרישות מיוחדות?"

"דרישות מיוחדות?"

"מקלות, ברזלים, מכשירים מיוחדים?"

עצרתי, מופתעת. "אני רוצה רק..." היססתי. "אני רוצה שהוא יסבול" אמרתי בשקט.

"זה בטוח" הוא גיחך. "טוב. איפה המעטפה?"

מסרתי לידיו את המעטפה החתומה, והוא פנה מייד ללכת, ללא גינונים מיותרים. "הכסף בפנים, כן?"

הנהנתי בלאות, ונותרתי לעמוד שם, מביטה בדמות המתרחקת במורד הרחוב, טומנת בכיס הז'קט הבהיר את המעטפה ובה שמי.