ביום שבו אבא שלי התאבד הם ניסו להציל לוויתן בלונדון. כל היום זה היה בחדשות. 

כבר בצהרי היום הקודם התקבלו עדויות על אודות לוויתן בנהר התמזה, סמוך לבנייני הפרלמנט, מרחק של כ- 40 מייל מהים.     קהל רב התאסף על הגשרים ולאורך גדות הנהר כדי לצפות במחזה הנדיר, והריע בכל פעם שהלוויתן הגיח, נושף מים. הלוויתן המשיך מצידו לעשות את דרכו למרכז לונדון. צוותי טלוויזיה הוזנקו לאזור כדי לעקוב אחריו באמצעות מצלמות שהוצבו על גבי מסוקים וסירות. הרשתות המקומיות קטעו את שידוריהן הרגילים והעבירו דיווחים מיוחדים. כל תפנית והתפתחות בעלילה תועדו בשידור חי בטלוויזיה.

אחד הכתבים אישר כי הלווייתן נראה מתחת לגשר וסטמינסטר. מומחים איבחנו כי מדובר בסוג של לווייתן מקור, אותו ניתן למצוא במים העמוקים של האוקיינוס האטלנטי, בעיקר בחודשי הקיץ. אליסון שואו, דוברת מטעם גן החיות של לונדון, אמרה שלווייתני מקור בדרך-כלל נעים בלהקות של שלושה עד עשרה. אורכו של הלוויתן - כחמישה-שישה מטרים - מעיד כי הוא יחסית בוגר. לוויתני מקור יכולים להגיע לאורך של שמונה מטרים, ולגודל של אוטובוס קומתיים אדום. 

לשאלות "איך הוא הגיע לכאן? ולמה?" ניתנו הסברים שונים. אחת ההערכות היתה שהלוויתן הגיע מהאוקיאנוס לתוך הים הצפוני בגלל טעות בניווט סמוך לסקוטלנד. כתוצאה מכך ביקש לשחות מערבה, לכיוון האוקיאנוס האטלנטי, ונקלע לנהר התמזה. כשהם חולים או פצועים, לוויתנים נוטים לעיתים קרובות לאבד את חוש הכיוון שלהם ולהתרחק מלהקתם, אמר מרק סימונדס, מנהל מדעי בחברה לשימור הדולפין והלוויתן. גורמים אחרים כמו שינויי טמפרטורות באוקיינוס, טורפים, חוסר מזון ואפילו אותות סונאריים של ספינות עשויים אף הם לבלבל לוויתנים, ולהטות אותם לאזורים המסוכנים להם.

לילה סדלר, מדענית בחברה המלכותית למניעת התאכזרות לבעלי חיים, הזהירה כי הלוויתן יוכל לשרוד רק בין 24 ל- 48 שעות במים הרדודים של נהר התמזה, בעל העומק הממוצע של בין 6 ל- 8 מטר. "נראה כי הוא במצוקה", היא אמרה, "הוא כבר ניסה פעמיים לשחות אל החוף". על פי דיווחים, במהלך אחד הניסיונות הללו התנגש הלוויתן בסירה ריקה ונפצע. עדי ראיה טענו שחוטמו מדמם, ואחרים ידעו לספר שבמהלך שהותו     במים הרדודים נחבט הלוויתן בקרקעית וזנבו נחבל. חלק הצביעו על נזק לאחת מעיניו ומספר חתכים על גופו, למרות שסדלר אמרה שאלו אינם בלתי שכיחים. 

מספר תושבים התקשרו לרדיו ולטלוויזיה כדי לשאול כיצד יוכלו לעזור. על הגשרים ולאורך הגדות נפנפו עוברים ושבים בזרועותיהם, וצופים אחדים קפצו לנהר, והתיזו מים לעבר הלוויתן על מנת לשדלו הרחק מהחוף. בשלב מסוים נדמה היה כי הניסיונות להטות את הלוויתן בחזרה אל מרכז הנהר צלחו, מאחר שהוא חזר לחלק של מים עמוקים יותר בתמזה.

לקראת השקיעה צלל הלוויתן מתחת לפני המים ונעלם מהעין. צי קטן של סירות הצלה חיפש אחריו נואשות, וחלק של הנהר נחסם בניסיון לאלץ אותו לשנות מסלול. דיווחים מאוחרים יותר גרסו שהוא עשוי להיות כבר בדרכו לחוף מבטחים. כלומר לים. אולם עד מהרה התברר שתחושת ההקלה היתה מוקדמת, והעולם המשיך לעקוב בדריכות אחר התפתחות האירוע, חרד לשלומו של הלוויתן האובד, הלכוד במרחק כה רב מסביבתו הטבעית.

למחרת פתחו הרשויות במבצע חילוץ נרחב להצלת הלוויתן. היה זה מרוץ כנגד הזמן. וטרינרים ומומחים לביולוגיה ימית הזהירו כי הלווייתן מתעייף ונחלש, וקטנים הסיכויים שיצליח לחזור לאוקיינוס. "הוא מאוד מבולבל", אמר טוני מרטין, מדען בכיר במועצה לחקר הסביבה הטבעית, "היצור המסכן אינו יודע לאן ללכת". משקלו של הלוויתן, כ- 7 טון, נראה כגורם נוסף שיקשה על כל ניסיון חילוץ. פול הייל, אוצר האקווריום של לונדון , אמר לבי.בי.סי שכל ניסיון לגרום ללוויתן לעשות משהו שאינו רוצה הולך להיות קשה ביותר.

מאמצים לוגיסטיים ממושכים נעשו עד שהציוד המתאים נשלח, כולל אמצעי ציפה מיוחדים. מאוחר יותר הצליחו צוותי ההצלה להרים את הלוויתן מהמים באמצעות מנוף לסירת גומי, ואחר כך העבירו אותו לדוברה, על מנת שזו תישא אותו ללב הים, ושם תשחררו. המחלצים כיסו את הלוויתן ביריעות ושפכו עליו מים כדי להגן על עורו מפני התייבשות. ליז סנדמן, רופאה מעמותת ההגנה על הלוויתן והדולפין שליוותה את כוחות החילוץ, הביעה חשש כי ההמולה סביב הלוויתן מוסיפה למצוקתו. עיני הקהל ליוו את הדוברה כשזו עברה על פניהם, בכיוון היציאה אל הים הפתוח. נדמה שהדאגה לרווחתו של הלוויתן איחדה את הלבבות, והעבירה "מסר ברור כי למדינה אהבה רבה לבעלי החיים, ודאגה לשלומם ולשימורם", כפי שאמר פול ג'פסון, מהחברה הזואולוגית של לונדון.

אבל בסביבות שבע בערב, למרות כל ניסיונות ההצלה, חלה הידרדרות במצבו של הלוויתן, והוא מת. "חבל", חשבתי לעצמי, והושטתי את ידי אל מכשיר הטלפון.