אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.

מישהו חייב להדוף את עיי החרבות

אל צידי הדרכים,

כדי שיוכלו לעבור בהן

עגלות מלאות מתים.

מישהו חייב לבוסס

בטיט ובאפר,

בקפיצי ספות,

שברי זכוכית

וסמרטוטים מדממים.

מישהו חייב לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר,

להתקין זכוכית בחלון

ולקבע דלת על ציריה.

זה איננו פוטוגני

ומצריך שנים ארוכות.

כל המצלמות נסעו מכבר

למלחמה אחרת.

את הגשרים צריך בחזרה

ואת תחנות-הרכבת מחדש.

השרוולים יקרעו לגזרים

מרוב הפשלה.

מישהו ומטאטא בידו

עוד נזכר איך היה.

מישהו מקשיב

ונד בראש שלא נתלש.

אך כבר בסביבתם

יתחילו להסתובב כאלה,

שזה ישעמם אותם.

מעת לעת מישהו עוד

יחפור מתחת לשיח

טיעונים אכולי-חלודה

ויעביר אותם לערימת השיירים.

אלה שידעו

מה התרחש כאן ומדוע,

חייבים לפנות מקום לאלה

שיודעים מעט.

ופחות ממעט.

ולבסוף, שום דבר.

בעשב, שכיסה

את הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו

עם שיבולת בין שיניו

ולבהות בעננים.

(מפולנית: רפי וייכרט)