להלן תזכורת:

 (טוב, אז לקח יותר משבוע. כן, לקח יותר מחצי שנה. די, נו, אל תתקטננו…).

הוא היה אז בכלא, ואני רציתי בכל מאודי לעשות משהו גם. כל כך התקוממתי: למה אני לא חיילת יותר, למה צה"ל לא צריך את שירות המילואים שלי, למה צה"ל לא קורא לי – ולו בלבד שאוכל גם אני לסרב!

ואז נודע לי על היוזמה, ובשמחה רבה אמרתי ללכת.

הנה, גם אני עושה משהו.

בני משפחתי היקרים ניסו להניא אותי מהחלטתי. הם חששו שיקרה לי משהו – "קלנדיה, זה בשטחים לא?". התרחישים המפחידים עירבו בעיקר מפגעים פלשתיניים למיניהם. היה זה בעידן הפרה-נעמתי, שבו עוד טרם נראה ירי צה"לי על מפגינים ("לא ידענו שמדובר בישראלים") יהודים. 

בתמונות שלי לא תראו את התקיפה. לא תראו את העשן, את מהומת המנוסה, את הדם, את החיילים המכים באלות, את המחנק, את הדמעות. כבר לא צילמתי בנקודה הזאת. 

אבל תוכלו לראות מה היה שם ברגעים שלפני. האנשים העומדים יחד, ממתינים. המשאית המצפה לאישור במחסום. השקט שלפני הסערה.