"לא, להסתגר בחיים הפרטיים היה בלתי אפשרי. לאן שלא הלכת, נתקלת שוב במה שניסית לעקוף. (...) אם רוצים באמת להתרחק ממנו, אפשר לעשות זאת רק על-ידי התרחקות פיזית: הגירה, דהיינו פרידה מן הארץ שאליה אדם שייך בתוקף לידתו, שפתו, חינוכו, וכל מה שקושר אותו למולדתו.

(...) היה עלי להתכונן גם לפרידה זו. בינתיים כבר התרגלתי לפרידות גדולות וקטנות (...) ומכלול תוכניותיי וכוונותיי לעתיד, אלה שליוו אותי עד לפני כחודש-חודשיים – לאן נעלמו כל אלה עכשיו? ההרפתקה כבר התחילה. התחושה הבסיסית של חיי כבר השתנתה. לא רק הכאב, גם סם השינה ושכרון הפרידה פעלו את פעולתם: הרגשתי שאיני עומד עוד על קרקע יציבה, אלא מרחף וצף בחלל ריק, חסר משקל להפליא, נישא וחופשי כציפור. עוד אובדן ועוד פרידה כבר כמעט לא הכאיבו; היתה זו תחושה של "הבה נמשיך לרחף", או "קדימה, גם על זה אתה יכול לוותר". חשתי שאני אומנם הולך ומתרושש, אבל גם הולך וקל. ואף-על-פי-כן היתה הפרידה האחת – הפרידה הפנימית מארצי – קשה במיוחד, מעיקה וכואבת. היא התנהלה בכבדות ועם נסיגות; לעיתים הרגשתי שלעולם לא יהיה לי הכוח להשלים אותה."

(סבסטיאן הפנר, מתוך "סיפור של גרמני", עמ' 145-6)

אנו בוחרים לנו מדינה להגר אליה, כמו היתה רהיט בקטלוג. שוקלים צבע, גודל, איכות העץ. כבר שנתיים-שלוש שאנו בוחרים. רק בוחרים. עם הזמן, היתרונות, החסרונות, ההתלבטויות, השקלולים – מקבלים שמות קוד מקוצרים. הדיון בחלופות מתייעל והולך, הופך קומי ממש. זה נשמע בערך כך:  

טוב, אז לקנדה?

כן, אומרים שיש שם שיח מפותח. רב תרבותיות, פלורליזם, סובלנות.

אבל קר שם נורא.

נכון. קפוא.

אז לאנגליה?

כן! מונטי פייתון! הביטלס! רדיוהד!

וכדורגל אנגלי! וטרי פרצ'ט!

אבל האנגלים סנובים, וגם יש להם מבטא כזה לא מובן...

אז ארה"ב?

וואלה, אמריקה! שם החיים הטובים!

באמריקה באמת אפשר לחיות.

כן, אבל לא איפה שמוציאים להורג.

או שילדים יורים בבתי ספר.

טוב, אז אולי לאוסטרליה?

אחחח, אוסטרליה! שם, אומרים, זה גן עדן!

בטח – ים! שמיים! מזג אוויר חמים! מה צריך יותר?

אבל אוסטרליה נורא רחוקה מהארץ, איך יבואו לבקר אותנו? איך נבקר אנחנו?

נכון, אוסטרליה בקצה העולם. צריך להישאר קרוב.

אז נישאר באירופה?

כן, אירופה באמת הכי קרובה.

אבל באירופה צריך ללמוד שפה חדשה, עדיף ארץ דוברת אנגלית.

כמו ארה"ב?

כן, אבל בארה"ב יש אמריקאים!

???

נו, שטחיים כאלה.

אז אנגליה?

כן, אבל...

מה?

באנגליה נורא יקר! אולי אוסטרליה? גם שם מדברים אנגלית.

וואלה, ובאוסטרליה יש בע"ח חמודים – קנגורו, פינגווינים...

אבל באוסטרליה יש גם בע"ח מסוכנים – כרישים, נחשים, עכבישים...

אז נישאר באירופה?

בטח אירופה! ערש התרבות! ההיסטוריה!

אבל ההיסטוריה! השואה!

טוב, אז לקנדה?

....

"חיי אדם, אורכם שמונים שנה בממוצע. כשאדם מדמיין ומתכנן את חייו, הוא מונה להם מספר שנים כזה. הדברים שאמרתי זה עתה ידועים לכול, אבל רק לעתים נדירות אנחנו מודעים לכך שמספר השנים שנקצב לנו אינו נתון כמותי גרידא, מאפיין חיצוני (כמו אורך האף או גון העיניים), אלא הוא מהווה חלק מעצם הגדרתו של האדם. מי שיוכל לחיות במלוא אונו זמן כפול, דהיינו, מאה ושישים שנה, לא ישתייך עוד לאותו מין שאנו משתייכים אליו. חייו יהיו שונים מכול וכול, האהבה, השאיפות, הרגשות, הנוסטלגיה, הכול יהיה שונה. אילו למהגר החוזר לארץ מולדתו, אחרי שחי עשרים שנה בניכר, נכונו מאה שנים נוספות, הוא לא היה חש כלל את ההתרגשות שבשיבה הגדולה. קרוב לוודאי שבעבורו זו לא היתה כלל שיבה, אלא אחד מן העיקולים הרבים במסלול הארוך של חייו.

עצם המושג מולדת, במובן הנאצל והרגשני של המלה הזאת, מתקשר לקוצר היחסי של חיינו, המעניק לנו פחות מדי זמן להתקשר לארץ אחרת, לארצות אחרות, לשפות אחרות."

(מילן קונדרה, מתוך "בורות", עמ' 105)

אז בינתיים, ממתינים.

זה מצב קיומי, תודעתי, ההמתנה. וכבר ניסיתי לומר על זה פעם משהו, אבל עוד לא נגעתי בריק השחור שלה. באי-הוודאות הזאת, שלקונטרול פריק אפוף חרדות כמוני היא עונש מייסר שקשה לשאתו (משהו כמו צריחה צורמת, מחרישת אוזניים).

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

כשהייתי קטנה ייחלתי להיות ענן.

לא אהבתי לדמות את עצמי לעץ, בכל אופן.

אהבתי מאוד עצים, ובמיוחד אהבתי לטפס עליהם. ואוושת הצמרות ברוח הקיץ הקלילה היא באוזני המוזיקה המרגיעה ביותר עד היום. 

אבל לעץ יש שורשים, הוא נטוע באדמה, הוא לא זז לשום מקום.

תקוע.

לכן העדפתי לראות עצמי כענן.

הענן אינו כבול למקום מסוים, ויכול לשוטט בעולם כאוות נפשו. יש לו את היתרון של לראות הכל מלמעלה, מפרספקטיבה, ממרחק ביטחון. והוא מחליף ומשנה צורה, נעלם ומתפתח כל הזמן.

היום אני ענן.