את ערוץ הכבלים האמריקאי HBO אתם אולי מכירים מסדרות שיובאו לישראל כגון "סקס והעיר הגדולה", "הסופרנוס", "מתחת לאדמה" ועוד. תוכנית נוספת שמשודרת בערוץ זה בארה"ב מדי יום שישי בחצות -  ושאינה מוכרת למיטב ידיעתי לקהל הישראלי – היא "ראסל סימונס מציג דֶף שירה". (דֶף הוא קיצור ל'דפיניטיב', ויש לו משמעות מאוד חיובית בסלנג. תרגום אפשרי: "ראסל סימונס מציג שירה גדולה מהחיים")

תוכנית זו עלתה לשידור לראשונה בשנת 2001 בהפקתו של ראסל סימונס (בכיר בתעשיית ההיפ-הופ האמריקנית וממקימי חברת התקליטים דף ג'אם), ומופיעים בה משוררים אורבנים צעירים (ולעיתים גם אמנים בעלי שם, כמו לוריין היל, וויקליף ג'ן, קניה ווסט, סמוקי רובינסון, אליסיה קיז ואחרים) המקריאים את שיריהם על הבמה בפני קהל.

נושאי השירים וסגנונם מגוונים. יש כאלה שמדברים על זהות אישית ותרבותית, היסטוריה ומשפחה, קשיי היומיום וחטיפים. יש שמספרים באופן מצחיק, נוגע ללב ומכאיב על אהבה, ויש ביקורת ישירה, מתריסה או מהורהרת, על פוליטיקה ומבני כוח. למרות שהן על הבמה לבדן, ללא ליווי מוסיקלי (ואולי דווקא משום כך, שכן זה מחייב להקשיב להן, להתמודד עמן), המילים מלאות מוסיקה, רגש, עוצמה.

התוכנית זוכה לשבחי הביקורת. היא הועלתה גם כמופע בברודווי, שזכה בפרס טוני לאירוע תיאטרלי מיוחד ב- 2003, ויצאה לסיבוב הופעות. זוהי חגיגה של המילה המדוברת, של שירת הסלאמס, שמביאה את קולם של אנשים צעירים באמריקה של היום, שאינו נשמע בדרך כלל בתקשורת ההמונים. נדמה שהמושג "חופש הביטוי" מעולם לא היה נכון יותר.  

"השירה הפכה לפופולארית מכיוון שאין יותר מדי אפיקים לביטוי, למחלוקת, לחשיבה ביקורתית", אומרת סוהייר חמאד, משתתפת ותיקה ובולטת בתוכנית, בראיון עמה. "אני מאמינה שאנו חיים בזמנים שדורשים מאיתנו להיות עדים, לשנות, ולהפגין שלום וחמלה, ואני מנסה לעשות זאת דרך הכתיבה שלי".

סוהייר היא משוררת צעירה ופעילה פוליטית, אמריקאית ממוצא פלשתינאי, שנולדה במחנה פליטים בירדן וגדלה בארה"ב. בשירה "כתיבה ראשונה מאז" היא מתארת מה זה אומר להיות מוסלמי באמריקה בעידן שאחרי 9/11:

ועוד אחד מאת סוהייר:

הצפייה בקטעי השירה מהפנטת. הקטע הבא מאת עאישה נייט מדהים במיוחד, ולא רק משום שנתינת המקום לחסרי הקול בו היא בדיוק כזו, מילולית:

ובאמת קצרה כאן היריעה (עוד דוגמיות: בלק אייס, מרטי מקונל, בו סיה).