אז מה שלומך?

שלומי טוב.

ומה חדש?

אין חדש.

אז איך אצלך?

הכל כרגיל.

ובכל זאת, מה קורה?

כלום.

מה זאת אומרת 'כלום'? מה את עושה כל היום?

בזמן הזה, שאני מקדישה לקריאת ספרים ובלוגים בעברית (זמן איכות, יש לומר), ולבדיקה אובססיבית של המתרחש בארץ באמצעות אתרים כמו "הארץ", וואלה! נענע ואחרים -  יכולתי לצאת החוצה, לנשום אוויר, לפגוש אנשים, לתרגל את הגרמנית או האנגלית הקלוקלות שלי, לעשות מה שהבטחתי שאעשה כבר לפני יותר משנה – לגשת לאוניברסיטה המקומית להציע את שירותי הצנועים, או להירשם לאיזה חוג יוגה או חדר כושר (אני? כושר? !Never, הניוון הזה הוא חלק בלתי נפרד מהקסם שלי), לעשות כבר משהו עם עצמי (בעצם, למה אני אומרת את זה? סתם. אל תקשיבו לי, אני ממש מרוצה מהבטלה).

השהייה הכמעט רצופה שלי בעולם הוירטואלי הישראלי מצליחה לפעמים להשכיח ממני את העובדה שאני חיה כעת על אדמתה של מדינה אחרת. הרי באותה מידה יכולתי בעצם לשבת ליד המחשב בארץ. העולם שמחוץ לדירתי כמו פוסק מלהתקיים עבורי, וכשאני יוצאת לסידורים, לקניות, ושומעת גרמנית ברחוב אני כמעט מופתעת. במידה מסוימת אפשר לומר שהרחבתי את תחום ריבונותה של ישראל עד מערב אירופה, ואני חיה לי בנונשלנטיות בהתנחלות קטנה על גדות הריין (אריק, תבוא לפנות אותי מפה?).

לא סתם העניין הפתאומי שלי בגבולות.

אני זקוקה להם, ועכשיו.

אני מבקשת לתחום את מדינת ישראל. זהו צורך אישי שלי, אנוכי לחלוטין. זה לא קשור כבר לריבונות, חוקה, או דמוקרטיה. אני פשוט צריכה לדעת איפה מדינת ישראל מתחילה ואיפה היא נגמרת. או יותר נכון, איפה מדינת ישראל נגמרת, ואיפה אני מתחילה.

זו רק תקופת מעבר, אני אומרת לעצמי. הרי אנחנו פה באופן זמני, עוד לא ברור איפה נחיה עוד חצי שנה. אולי נעבור למקום אחר אפילו בחודש הבא. קשה ליצור קשרים, להתחיל להתחבר לאנשים ולמקום כשיודעים שעוד מעט, אוטוטו, אנחנו עוזבים. אבל איכשהו, קשה לי לחמוק מהתחושה שזה סתם תירוץ. הרי החיים זה כאן, (לא, לא בישראבלוג) החיים הם כאן ועכשיו, ובעיקר מחוץ לדלת. הנסיבות זימנו אותי לפה, ומי יודע מה אגלה אם אטרח לצאת מהפיז'מה ולנסות להבין את המקום הזה, שאני חיה בו. מעניין יהיה לשוחח עם האנשים פה, לדבר בשפתם, לעמוד על האופן בו הם תופשים את העולם, להתבונן בתרבות ובמנהגים שלהם, להכיר צורות חשיבה אחרות מאלה שאני מורגלת בהן - לכמה אנשים יש הזדמנות כזאת, להעשיר את חייהם באמצעות מגורים קבועים מחוץ לארצם? (אהמ. לדי הרבה).

אז ככה אני מרגישה עכשיו, צריך לקום הגבול ביני לבין מדינת ישראל: אני פה, היא שם.