הביטו נא בתמונה זו.

מה אתם רואים?

"המצב האנושי" - מגריט (1933)

דרך החלון בציור אפשר לראות את הנוף.

אולם לפתע אנו מודעים לכך שרוב מה שאנו רואים הוא בעצם תמונה של אותו נוף הנשענת על כן-ציור, לפני החלון. הנוף מצויר באופן כה מדויק, כך שרובו של בד הציור נראה שקוף, כאילו הוא נעלם לנגד עינינו. אנו נותרים עם התהייה מה יותר אמיתי – הנוף, או התמונה של הנוף?  

זהו "המצב האנושי", ציורו המפורסם של רנה מגריט (1967-1898). מגריט עצמו תיאר את הציור שלו כך:

"בקדמת החלון, כפי שנראה מפנים החדר, הצבתי תמונה, שמייצגת במדויק את החלק מהנוף המוסתר על-ידי התמונה. כך העץ בתמונה מסתיר את העץ הנמצא מאחור, מחוץ לחדר. עבור הצופה הוא (העץ) נמצא בו זמנית בתוך החדר - בתמונה, ובחוץ - בנוף הממשי. כך אנו רואים את העולם, אנו רואים אותו כנמצא מחוץ לנו, אף על פי שזהו רק ייצוג מנטלי שלו שאנו חווים בתוכנו (...)"

במילים אחרות, "המצב האנושי" מציב את המציאות כנגד ייצוגה כדי לראות עד כמה הן מתאימות. התמונה והנוף הנשקף מהחלון נראים כמשתלבים באופן מושלם, פרט לחשד הטורדני שהמציאות-כביכול אשר מולה אנו אומדים את הייצוג המצויר אינה אלא ייצוג בעצמה. מגריט מצליח לחבל בתחושת הביטחון שלנו לגבי המציאות, או לגבי האופן שבו אנו רואים את המציאות, או לגבי האופן בו אנו חושבים שאנו רואים את המציאות...

אז מה בין המציאות לבין הייצוג המנטלי שלה?

רגע, מה זה בעצם ייצוג מנטלי?

בהגדרה, ייצוג מנטלי הוא תיאור פנימי של העולם החיצוני. זהו בסיס הידע שיש לנו על העולם, והידע הזה יכול להיות מיוצג אצלנו בשלל צורות. לדוגמא, ידע יכול להיות מיוצג באופן ויזואלי – כתמונה. אם אני אומרת לכם: פיל ורוד. האם אתם יכולים לדמיין עכשיו לנגד עיניכם פיל ורוד? אם עלתה בעיני רוחכם תמונה של פיל ורוד – הרי שהתמונה הזו היא ייצוג פנימי. זה לא דבר שנמצא כרגע מולכם באמת בחדר (אלא אם כן יש משהו שאתם רוצים לספר לי...).

אופן ייצוג אחר יכול להיות אודיטורי – קולי. וכך, למשל, אם אבקש מכם להיזכר בנעימה פופולרית, או שיר, או יצירה מוזיקלית כלשהי שאתם אוהבים, לא תזדקקו בהכרח לזמזם אותה. תוכלו ממש לשמוע אותה באוזני רוחכם, לפי הזמנה. ואם כבר מדברים על ייצוג אודיטורי – האם כשאתם קוראים מילים אלה, אתם יכולים ממש לשמוע אותי אומרת אותן? או שמא אתם שומעים כעת את "הדיבור הפנימי" שלכם, את קולכם שלכם הקורא מן הכתב מילים אלו?

השפה היא הכלי המרכזי שמאפשר לנו ליצור ייצוגים פנימיים של העולם החיצוני, זאת משום שהשפה – כל שפה – היא מערכת של סמלים. כל מילה היא סמל שמייצג אובייקט מסוים, או מושג כלשהו. אם נחזור לפיל הורוד, הרי שכל אחת מהמילים "פיל", ו"ורוד" היא ייצוג מילולי, סמל למשהו שאנו תופשים כקיים בעולם שמחוץ לנו. (כי יש חיה כזו, פיל. נכון? ויש צבע כזה, ורוד. לא? כאן שוב אנחנו חוזרים לשאלת היחס בין המציאות לבין ייצוגה, זאת שעלתה בעקבות הציור של מגריט. פוּס לרגע, עוד נחזור לזה בהמשך). 

יותר מאשר כלי תקשורת בינינו, השפה קובעת או לפחות משפיעה על תהליכי החשיבה שלנו: השפה היא הכלי המרכזי באמצעותו אנו חושבים. היכולת האנושית לדמיין ולהמציא טמונה בייצוגים הפנימיים הללו, ובפרט ביכולת שלנו לעשות אופרציות שונות עליהם. לדוגמא, פיל ורוד אינו באמת קיים במציאות, עד כמה שידוע לנו. אבל אנו יכולים לברוא אותו בדמיוננו על-ידי חיבור שני הייצוגים הללו, של "פיל" ו"ורוד".

עכשיו חישבו על כל הייצוגים של כל מילים שאתם מכירים. כל ייצוג של מילה כולל לא רק את תבנית האותיות הספציפית שמבטאות אותה על הכתב - אלא גם את הצליל הייחודי לה, הצורה של האובייקט או המושג שהיא מסמלת - על מאפייניה ותכונותיה הייחודיות (פיל הוא בעל חיים גדול מאוד, יש לו ניבים וחדק), חוויות עבר אישיות שקשורות בו (לדוגמא – פיל שראיתם בעת שביקרתם בגן החיות עם המשפחה), וכן הלאה. מספר האופרציות האפשריות שניתן לעשות על כל הייצוגים המנטליים שלנו נדמה כאינסופי. (ואני מקווה שבשלב זה אתם כבר מתפעמים כמוני ממורכבותו ומיופיו של מוח האדם).  

איך נוצר ייצוג מנטלי?

תיאוריות וגישות פילוסופיות שונות מציעות תשובות שונות לשאלה זו. נקודת המחלוקת היא באיזו מידה אנחנו מגיחים לעולם כ"טבולה ראסה" (לוח חלק), ולומדים הכל מהסביבה, ובאיזו מידה אנחנו נולדים כבר עם הידע שלנו. כפי הנראה התשובה נמצאת אי שם באמצע – חלק מהידע מולד, וחלקו נרכש בתהליך של למידה. כל התינוקות לומדים את שפת אימם, מה שאומר שיש לנו מנגנונים מולדים לרכישת שפה, אבל שפת האם הספציפית תלויה בסביבה שבה גדלנו.

מרגע לידתנו, מידע על העולם החיצוני מגיע אלינו דרך החושים שלנו, ובאמצעות מידע זה בונה מוחנו מושגים אודות המציאות שבה אנו חיים. היכולת לארגן ולסווג את שפע המידע הנקלט היא מולדת. כאן אפשר אולי לחזור ולשאול – מה בין המציאות לבין ייצוגה?

למידע על העולם הפיזי, שנקלט על-ידי החושים, נוספים מאפיינים שונים בעקבות תהליך הארגון והסיווג. אחד המאפיינים המרכזיים שנוספים הוא קיטוע רצפי זמן ומרחב. הסיבה לכך היא שאנו לא מסוגלים לקלוט את כל המידע, שבצורתו הטבעית הוא רציף – זה פשוט מעל ומעבר לקיבולת התפישה שלנו. לכן המוח שלנו קוטע את המידע, מחלק אותו לקטיגוריות. לדוגמא: אין לנו יכולת לקלוט ולעבד את ספקטרום הצבעים כרצף. תפישת הצבעים שלנו מוגבלת לטווח מסוים (איננו רואים למשל צבעי אולטרא-סגול, או אינפרא-אדום). ויותר מכך, אנו קוטעים את הטווח שאותו אנו תופשים, ומחלקים אותו לקטיגוריות המייצגות "צבעים": אדום, ירוק, כחול, ורוד... העניין הוא, שאנו לא מודעים בדרך כלל לתהליך הזה של הקיטוע, וכתוצאה אנו מאמינים שאכן קיימת הבחנה כזו בין קטיגוריות גם בטבע עצמו. אנו שוכחים את הרצף.

הצורה הנפוצה ביותר של חשיבה המבוססת על קטיגוריות, היא ניגודים בינאריים. זאת אומרת שקל לנו ביותר לקלוט, לעבד ולזכור דברים כשהם מחולקים לזוגות, ובמיוחד כשהצמדים הללו מיוצגים כמנוגדים: חם/קר, רטוב/יבש, מוצק/נוזל, מבושל/נא, חיים/מוות. הקטיגוריות נתפסות כמנוגדות ומשלימות זו את זו – כלומר, האובייקט חייב להיות אחד מהשניים: או חי או מת - אם הוא אחד הוא לא יכול להיות גם השני, ולא ניתן לנסח את המושג "חי" אלא כהיפוכו של "מת".

(רגע, מה חסר בפוסט הזה, בינתיים? נכון, עוד לא היה פה איזה שיר).

שלום חנוך / אומרים שבלי

אומרים שבלי חושך אין אור

אומרים שבלי רע אין טוב

אומרים שבלי יחיד אין הרבה

אומרים שבלי קטן אין גדול

אומרים בלי מלחמה אין שלום

אומרים שבלי שקר אין אמת

אומרים שבלי עוול אין צדק

אומרים שבלי טיפשות אין חוכמה

אך כמו שאני אוהב אותך

אם זה אפשרי לשנוא כל כך

זה בכלל לא עושה לי טוב

אך פחות לא אוכל לאהוב

אומרים שבלי רעש אין שקט

אומרים שבלי עוקם אין יושר

אומרים שבלי סבל אין אושר

אומרים שבלי לא אין כן

אך כמה שאני אוהב אותך

אם זה אפשרי לשנוא כל כך

כבר עדיף להפסיק לחשוב

אך פחות לא אוכל לאהוב

ולמה תמיד מנסים להעמיד

את הכל על מקום אחד

רק תן לי שפשוף תן לי חילוף

תן להרגיש חי וחד

אומרים שבלי רעש אין שקט

אומרים שבלי עוקם אין יושר

אומרים שבלי סבל אין אושר

אומרים שבלי לא אין כן

אך כמה שאני אוהב אותך

אם זה אפשרי לשנוא כל כך

כבר עדיף להפסיק לחשוב

אך פחות לא אוכל לאהוב

קלוד לוי-שטראוס, מייסד האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, טען שאפשר לנתח את התרבות באופן דומה לצורה בה המוח האנושי פועל, במונחים של ניגודים בינאריים. מאחר שהצמדים הקוטביים הללו הם חלק מהותי של תהליך החשיבה האנושית, אין זה מן הנמנע שהתפישה החברתית שלנו אף היא מבטאת הבחנות דיכוטומיות של שחור/לבן, זכר/נקבה, אנחנו/הם...

הדרך בה אנו מבינים את העולם מושתתת על ההבחנה בין קטיגוריות, המנוגדות זו לזו ומשלימות זו את זו. בדרך-כלל אנו גם יוצרים אסוציאציות בין קטיגוריות שונות, כך שהן מקבלות משמעויות נוספות. לדוגמא, הדיכוטומיה זכר/נקבה מקבילה להבחנות חזק/חלש, רציונליות/אמוציונליות, ו- אקטיביות/פסיביות. כתוצאה מכך, לא רק שקשה לנו לתפוש שבכל אחד מקטיגוריות הללו קיימת סקאלה, טווח רציף, גם קשה לנו להבין שלעיתים החזק יכול להיות חלש.

הדיכוטומיה זכר/נקבה היא ייחודית, שכן השפה כולה מבוססת על הבחנה זו. חפצים ומושגים מופשטים נחלקים ל"זכר" ול"נקבה", כמו היו בעלי מין (תמיד תהיתי איך מחליטה האקדמיה ללשון העברית על מינן של מילים חדשות? מה, היא בודקת להן בין הרגליים?).

אמרתי קודם שהשפה היא הכלי המרכזי באמצעותו אנו חושבים. אז לסיום אני רוצה לשאול: איך לדעתכם מושפעת התודעה שלנו מכך שהשפה ממוגדרת?

(וגם זה).