(או: פוסט מעיק במיוחד)

בורגני: שלום לך, אני רואה שחזרת.

מרטירית: חזרתי, אחי? מעולם לא הלכתי. מה שלומך?

בורגני: כרגיל, את יודעת, חיים. איך אצלך?

מרטירית: טוב. מה תכננת לעשות היום?

בורגני: היום? שומדבר מיוחד. קצת לקרוא, קצת לנוח, קצת לטייל ולהנות מהפריחה האביבית. אולי לראות איזה סרט טוב, לשמוע מוזיקה...

מרטירית: יפה, יפה. תגיד, מה דעתך לדחות מעט את התוכניות הנחמדות האלה ולשבת לנסח מכתב תגובה נוקב למאמר המעצבן הזה שקראנו בעיתון?

בורגני: לא עכשיו, אולי אח"כ.

מרטירית: ותבוא איתי הערב להפגנה?

בורגני: אין לי כוח.

מרטירית: אז מה דעתך לארח הומלסים צעירים אצלנו בבית, כמו בספר של ניק הורנבי? יש לנו חדר ספייר.

בורגני: בשום פנים ואופן לא!

מרטירית: אולי נקים בית תמחוי ונבשל לרעבים?

בורגני: תעזבי אותי כבר נודניקית.

מרטירית: לא מוכנה. בוא להתנדב איתי באיזה מחסום?

בורגני: את לא רצינית, נכון?

מרטירית: אני מאוד רצינית. אתה יודע מה קורה שם? לא ראית את הסרט? לא קראת את הספר?

בורגני: ראיתי. קראתי. עצוב. חבל.

מרטירית: מה חבל? אתה לא רוצה לעשות משהו כדי לשנות את המצב?

בורגני: מאוד רוצה, רק לא יכול. המצב גדול עליי. רוצה לחיות.

מרטירית: כולם רוצים לחיות. אבל אם לא נזיז קצת את התחת איך בדיוק זה יקרה?

בורגני: זה פשוט יקרה. עוד חודש. עוד שנה. עוד 10 שנים. לאנשים פה יימאס מתישהו, וזה פשוט יקרה. סבלנות.

מרטירית: אני לא מבינה. זה לא נמאס כבר עכשיו? ובינתיים, "עד שיימאס", אנחנו נשב ונחכה? אנשים פחות ברי-מזל מסביבנו ימשיכו לסבול, ונגיד חבל?

בורגני: כן, זו התוכנית.

מרטירית: לי זה נשמע מאוד אנוכי. אין לך נקיפות מצפון לפעמים?

בורגני: למה שיהיו לי נקיפות מצפון? אני הקמתי את החומה? אני נישלתי את הזקנים מזכויות הפנסיה שלהם?

מרטירית: לא. אתה לא עשית את הדברים האלה. אבל בשתיקתך אתה בעצם מסכין עימם, מרשה שזה יימשך.

בורגני: אהה. אז מה את מציעה? להתנדב במחסום? ללכת להפגנה? איך זה בדיוק ישנה את המצב?

מרטירית: זה ישנה. זה משנה! הדברים האלה מצטברים, ומשפיעים. נכון, ההשפעה היא לעיתים קרובות מאוד איטית, כמעט בלתי מורגשת, וכן, זה מתסכל. אבל אם לא ננסה בטוח שלא נשפיע.

בורגני: אני באמת חושב שכל הפעולות האלה לא באמת משנות. מי שמשפיע הוא בעלי ההון והשלטון.

מרטירית: בעלי ההון והשלטון ללא ספק מושכים בהרבה חוטים, אבל גם לך יש את הכוח להשפיע, גם לך יש קצה חוט, והשאלה היא שאלה של בחירה – האם אתה בכלל מעוניין למשוך בו? כשאתה לא מתערב אתה משאיר את הזירה – ואת ההשפעה על החיים שלך עצמך – בידי גורמים שלא בטוח שהאינטרסים שלך עומדים לנגד עיניהם. צא מזה, בן אדם! די כבר עם חוסר הישע הנרכש הזה.

בורגני: אני עייף.

מרטירית: אני מתארת לעצמי. ועדיין. אתה יכול להשפיע בכל כך הרבה דרכים. למשל, איך לדעתך מרגיש מישהו במצוקה כשאתה עומד לצידו ומביע סולידריות? ואיך הוא מרגיש כשאתה מתעלם מסבלו ומסתגר בבועה? ויותר מזה, איך אתה חושב תרגיש אתה עצמך אם פשוט תקום כבר ותעשה מעשה? אתה יכול להשפיע, מותק. אולי לא תשנה את המצב, בטווח הקצר בכל אופן, אבל לפחות המעורבות שלך עשויה לתת תקווה למישהו. ואולי אפילו המישהו הזה יהיה אתה. זה חסר ערך בעיניך?

בורגני: זה לא חסר ערך, וזה מאוד חמוד מצדך. אבל עם כל הרצון הטוב, אין בכוחך להציל את העולם. מתישהו תצטרכי להפנים את זה.

מרטירית: אתה יודע, זה דבר מאוד מתנשא להגיד.

בורגני: אני מתנצל. אני לא מתכוון לפגוע בך, פשוט היינו בשיחה הזאת כל כך הרבה פעמים. שלא תביני אותי לא נכון, אני מאוד מחבב את האופטימיות שלך, אבל הגישה הנאיבית שלך לחיים עלולה לפעמים להיות מסוכנת.

מרטירית: מסוכנת?

בורגני: בדיוק. את רוצה ללכת להתנדב במחסום? את יכולה לחטוף מכות. רוצה ללכת להפגנה? היזהרי שלא יירו בך.

מרטירית: נו, באמת. אתה נתפס לאירועים בודדים. ודרך אגב, דווקא העובדה שהפעולות הללו נתקלות בהתנגדות ממחישה עד כמה הן משפיעות, או עד כמה אלה שיש להם אינטרס בשימור המצב חוששים מכך שהפעולות הללו ישפיעו.

בורגני: אני מציין את הסיכון, כי הוא עדיין שם. למה לך להיכנס למצבים האלה, בלב העימות, שיש בהם סיכון?  

מרטירית: אבל בכל מצב בחיים יש מידה מסוימת של סיכון. לא? אתה עלול להיפגע גם מנסיעה באוטובוס או מישיבה בבית קפה. או מתאונת דרכים. אני לא רואה אותך מסתגר בבית מהפחד.

בורגני: תמיד יש סיכון, זה נכון. השאלה היא באיזה מינון. ואני לא מדבר רק על האפשרות להיפצע או אף למות במצבים האלה. כשאת שוקלת לצאת להתנדב, להפגין, להזדהות עם ההמונים, עליך לקחת גם בחשבון את העלויות עבורך, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רגשית. אם תתני כסף לכל קבצן שתראי ברחוב לא יישאר לך לעצמך ולבני ביתך. אם תצרי קשר ישיר עם הנדכאים והמסכנים למיניהם משהו מהייאוש והדיכאון שלהם יידבק גם לעורך. ללכת ולהקדיש זמן ואנרגיה לטובת הרווחה של מישהו אחר ואפילו לסכן את עצמי בשביל זה לא נראה לי כל כך רווחי עבורי.

מרטירית: אני יודעת שיש עלויות, ואפילו גם יצא לי לשלם. אבל הלוא חייב להיות משהו בחיים שהוא יותר מאשר התחשיב האנוכי הזה של "כמה זה עולה לי", לא? כשאתה מתחיל לדבר איתי על עלויות אני מרגישה לא בנוח. זה גורם לי לחשוב שאולי זה תירוץ עבורך לא להתאמץ למען אחרים, להסתפק בחייך הנעימים והשלווים ולהודות על מזלך הטוב. אני לא יודעת. בעיני חיים שאין בהם שאיפה מתמדת לתיקון העולם, שאין בהם מאבק פעיל למען ערכים כמו שיוויון, כמו חירות – הם במידה מסוימת חסרי משמעות.

בורגני: חסרי משמעות? מה זאת אומרת חסרי משמעות? הלוא המשמעות היא החיים עצמם! אני לא מתכוון להתנצל על זה שטוב לי בחיים. מגיע לי שיהיה לי טוב בחיים. מגיע לכולם. אז נכון שלא לכולם טוב, מה לעשות? אני צריך להרגיש רע עם עצמי רק מתוך הזדהות?

מרטירית: זה לא עניין של מה אתה צריך להרגיש, כמו של מה שאתה צריך לעשות. ועכשיו אתה לא עושה. מספיק.

בורגני: שום דבר שאעשה לא יהיה מספיק עבורך. ואת גם מסוגלת להעלות דרישות מאוד קיצוניות, לפעמים. דרישות שאינן עולות בקנה אחד עם המטרה שלי, שהיא לדאוג לקיומה ורווחתה של משפחתי, ולא יותר מזה.

מרטירית: זו היא גם המטרה שלי, רק שהמשפחה שלי היא משפחת האדם. משפחת החי והצומח.

בורגני: ולכן הגישה שלך לחיים נאיבית, יקירתי. אין ספק שעולם שבו בני האדם דואגים זה לזה ולסביבתם הוא עולם אידילי. אבל בזה זה נגמר: באידיליה. המציאות היא שהעולם הוא ג'ונגל שבו כל אחד דואג לתחת של עצמו. ואת יודעת מה? אין שום דבר רע בזה, זוהי צורת החיים הטבעית.

מרטירית: אה, כן. אבל אני חושבת שזה רק חלק מהתמונה. בחיים יש גם שיתוף פעולה ועזרה הדדית. החברה האנושית בנויה על העקרונות הללו, ולא רק על הגן האנוכי. החברה היא מנגנון ההישרדות של האדם, החסר יתרונות פיזיים כמו שיני טרף שמאפשרים עצמאות בטבע. האדם לא מסוגל לשרוד בטבע לבדו. החברה מגינה עליו, ולכן נוצרת המחויבות ההדדית הזו, האחריות החברתית-מוסרית.

בורגני: זה נכון, אך עדיין – את מדברת על האמצעים המאפשרים לפרט לשרוד. כלומר, המטרה היא עדיין ההישרדות. כשהמחויבות החברתית הזאת באה לאיים לי על החיים ולסכן לי את הבריאות – אז תודה, אבל כאן אני יורד מהרכבת.

מרטירית: הראייה התועלתנית שלך מפחידה אותי.

בורגני: אבל למה? את באמת מאמינה שיש דבר כזה, אלטרואיזם? כי אם כן, צר לי לגלות לך שלא, זה לא קיים. גם אלה המקדישים את חייהם לרווחת אחרים ואף מקריבים עצמם לשם כך מפיקים מכך רווחיים אישיים, אף אם נסתרים. ודרך אגב, גם לקיומם של פרטים אלה יש הגיון אבולוציוני מסוים. אני חושב שאת צריכה לשאול את עצמך מאיפה מגיע הצורך שלך להתערב בכל אותם מצבי עימות, להסתכן.

מרטירית: יש משהו במה שאתה אומר. כלומר, זה לא שאני חשה דחיפות להסתכן, כמו שאני שואפת להיות אדם טוב ומוסרי. ואדם טוב ומוסרי לא יכול להיות זה שדואג לעצמו בלבד כשדברים רעים קורים מסביבו. אני רוצה לסיים את חיי בידיעה שעשיתי כל מה שיכולתי. בידיעה שכך גם יזכרו אותי. בעצם אולי בבסיס השאיפה הזאת לתקן את העולם עומד אותו צורך אנושי מימים ימימה לגעת באלמוות. אני רוצה להשאיר משהו אחרי בעולם – משהו טוב, שלנצח ייזכר באותה נשימה עם שמי בספרי ההיסטוריה. כך אשיג את הנצח, כך לא אמות לעולם. בטח זה קשור לצורך העז שלי בשליטה - לא שליטה במובן של להשיג כוח על אחרים, אלא יותר החוויה של השליטה - על חיי, על גורלי, על מה שיישאר ממני אחרי מותי.

בורגני: הגישה התועלתנית היא שתבטיח את הישרדותך גם אחרי מותך, את המשכיות הגנים שלך. תפסיקי להתעסק בשטויות והיכנסי להריון כבר, גדלי את ילדייך כמיטב יכולתך והפסיקי לקוות לנצח מלחמות אבודות.

מרטירית: אבל מה הטעם בהישרדות הזאת? מה טעם להוליד ילדים לעולם כזה? 

בורגני: אני לא יודע, יקירה. אין טעם אוניברסלי לקיום. אני מניח שאת המשמעות לחייו כל אחד בוחר לעצמו.

מרטירית: ואולי הנתינה הלא אנוכית לזולת היא המשמעות האמיתית לחיי? ואולי חיי משפחה בורגנים ונוחים יחנקו אותי?

בורגני: את יודעת משהו? לא כיף איתך. אי אפשר לקחת אותך לשום מקום. את מעצבנת אנשים, את מעיקה עליהם וגורמת להם להרגיש שהם לא בסדר. הרצינות הזאת שלך לא חיננית בכלל. למה את לא יכולה להיות קצת יותר playful?

מרטירית: זה מצער אותי לשמוע שכך אתה מרגיש, אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה, כזאת אני. אתה מבקש כל הזמן לנטרל את הזעם שלי, ושוכח שהזעם על אי-הצדק והעוולות בהן אני נתקלת הוא מקור האנרגיה שלי, הוא מה שמניע אותי. כשאתה מפרק את הזעם שלי אתה מסרס אותי, מייבש אותי, ממית אותי. בעצם, אולי זה מה שהיית רוצה לעשות.

בורגני: לא, את טועה. אני אומנם לועג לצדקנות שלך, אך בה בעת אני שמח שאת כאן, איתי. נוכחותך מפיסה את רוחי. החשדנות והספקנות שלי כובלות אותך מלצאת למלחמות אבודות בטחנות רוח, אך הכוונות הטובות שלך מנקות את מצפוני. למעשה, כשאני חושב על זה, אני בעצם מאוד זקוק לך. השיחות איתך מספיקות לי כדי להרגיש טוב עם עצמי, בלי הצורך הממשי לצאת ולעשות משהו. כי הנה, תראו אותי - אני מתלבט בשאלות מוסריות. אני מאוד מוסרי. וגם היום דיברתי איתך, עשיתי את היומית.

מרטירית: אתה יודע, זה די מדכא, כשאתה מנסח את זה כך.

בורגני: אויש, לכי לנוח כבר, קרציה, איזה כאב ראש עשית לי. עכשיו אני הולך לשמוע קצת מוזיקה, כדי להירגע.

מרטירית: יופי. אז במקרה הזה, אם יותר לי, הייתי מציעה להאזין לפיית'לס:

Whether long range weapon or suicide bomber

Wicked mind is a weapon of mass destruction

Whether you're a stowaway son or BBC 1

Misinformation is a weapon of mass destruc

You could be a Caucasian or a poor Asian

Racism is a weapon of mass destruction

Whether inflation or globalization

Fear is a weapon of mass destruction

Whether Halliburton or Enron or anyone

Greed is a weapon of mass destruction

We need to find courage, overcome

Inaction is a weapon of mass destruction

Inaction is a weapon of mass destruction

Inaction is a weapon of mass destruction

בין אם טיל ארוך טווח או מחבל מתאבד

מוח זדוני הוא נשק להשמדה המונית

בין אם אתה נוסע סמוי, בני, או בי. בי. סי 1

מידע מוטעה הוא נשק להשמדה המונית

אתה יכול להיות לבן או אסיאתי עני

גזענות היא נשק להשמדה המונית

בין אם אינפלציה או גלובליזציה

פחד הוא נשק להשמדה המונית

בין אם הליבורטון, אנרון או כל אחד

רדיפת בצע היא נשק להשמדה המונית

עלינו למצוא את האומץ, להתגבר

אי-פעולה היא נשק להשמדה המונית

אי-פעולה היא נשק להשמדה המונית

אי-פעולה היא נשק להשמדה המונית

ותודה לרומיאו המדהימה, על ההשראה.