ראיתי את הסרט. פה, בגרמניה. קהל גרמני והכל. אחר כך קראתי את הביקורות.

בחיי, את אותו סרט ראינו, המבקרים ואני?

דברי הביקורת מעידים לדעתי על חוסר הבנת דמותו של היטלר, כפי שהיא מצטיירת מתוך הסרט, ועל התעלמות מהמסר האנטי-מלחמתי החריף של הסרט (לגביו לא אפרט כאן, ויש מה לפרט).

היטלר, שעמל לפתח לעצמו דימוי של פיהרר על-אנושי נערץ, חצי אל ממש, מופיע בסרט במלוא אנושיותו, כבן אדם. קשה לפספס (אם כי המבקרים הצליחו בכך) שלצד יחסו העדין למזכירתו, לדוגמא, מוצגים בסרט, באופן די נרחב, פגמיו וחולשותיו, לעיתים באירוניה (למשל, סצינת הפתיחה, בה הוא בוחר את מזכירתו האישית), לעיתים באופן מצמרר ממש (במיוחד סצינות התפרצויות הזעם האלימות שלו). היטלר מתואר כפרנואיד סהרורי המנותק מהמציאות ושקוע בדלוזיות, אשר מוכן להקריב את בני העם הגרמני "משום שבגד בו". התאבדותו בשום אופן אינה מבטאת "הרואיות מצמררת", אלא היא אקט פחדני של תבוסה, המעלה בדמיון פוזה ילדותית של "דווקא" (הם לא עשו מה שאמרתי, אז אני אראה להם מה זה, על-ידי כך שאשלול מהם את קיומי הנשגב). היטלר אינו מוצג בסרט כאל או לחילופין כמפלצת שטנית, וטוב שכך. משום שפירוק המעטה המיתי יכול לסייע בידינו לדון בשאלה כיצד קרה שאדם כה בינוני ורגיל הצליח לעלות במדינה דמוקרטית-יחסית ולכונן שלטון שהמיט חורבן, מוות והרס בהיקף כה נרחב; וחשוב מכך, כיצד נוכל למנוע את הישנות התהליך הזה להבא.       

הביקורות חושפות לדעתי גם את ההבניות החברתיות של מחבריהן, המשקפות תפישות רווחות בארץ ביחס לחברה הגרמנית ולנושא השואה בכלל.

שני המבקרים מלינים על כי הסרט אינו מציג את השמדת היהודים. עופר אדרת כותב "במשך שעתיים וחצי נפרסים בפנינו ימיו האחרונים בחייו של הפיהרר, עמוק מתחת לאדמה, מבלי להזכיר במילה אחת את השואה ואת השמדת היהודים. בסוף הסרט, בכתובית זניחה, מוזכרים גם 6 המיליונים." וזאת אף שהוא עצמו מודה כי "זו בדיוק המטרה - לספר סיפור אחר ולהתמקד בזווית שונה (והסרט אכן עושה זאת בצורה אמינה ברובה)". הוא מציין גם כי "מופיעים בסרט עוד כמה וכמה ילדים "נאציים" שנהרגים בסצינות קשות לצפייה, בלי שום אזכור למיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו בדרכים אכזריות פי כמה." הטענה הזו מזכירה לי מאוד טיעון אחר ומאוד רווח, המושמע כנגד כל מי שמבקש להתייחס אל סבלות הפלשתינים, ואינו מזכיר באותה נשימה את הקורבנות הישראלים, "לשם האיזון", כמובן. מגדיל לעשות יובל אביבי, אשר מעיר כי "סרט על מלחמת העולם השניה שאינו מציג קורבנות מלבד אלו הגרמנים, הוא סרט מוטה בצורה מסוכנת הרבה יותר מהערצת היטלר. הוא נושא בחובו את תחילתה של שכתוב ההיסטוריה, אי נטילת האחריות ואולי אף הכחשת השואה." ממש כך.

יש לציין כי שני המבקרים מתייחסים אל הסרט כ"מסוכן", כל אחד מסיבותיו הוא. למי מסוכן הסרט, ולמה?

עופר אדרת חושב שהסרט מסוכן, "מסוכן מאוד. במיוחד לצופה הגרמני הצעיר." הוא חושש "כיצד יגיב נער גרמני (...)" ומעלה את ההשערה כי "לו הייתי גרמני צעיר, ייתכן מאוד שבתום הסרט הייתי מעריץ גדול של היטלר". אני לא בטוחה אם מדובר בנאיביות מצד הכותב, הסבור כי הצעירים הגרמנים אינם נחשפים לנושא וצפויים ללמוד עליו רק מתוך סרט בודד זה; או שמא מדובר בביטוי התנשאות ופטרונות, השואף לחנך את הדור הגרמני הצעיר והנבער, ולוודא כי הם יוצאים מהסרט "עם המסקנות הנכונות". אדרת טוען כי "מי שלא מכיר את פועלו של גבלס ושל המנגנון הנאצי בכללותו – לא יבין בכלל מדוע היה עליה (על בתו) למות בבונקר, ולמה אביה ואמה התאבדו מיד לאחר מכן." אבל האם לא קצרה היריעה כאן מלהציג את מעללי הדמויות ואת "המנגנון הנאצי בכללותו"? האם לא ייתכן שהצופים בסרט מגיעים עם ידע קודם על הרקע וההקשר? אדרת אומר "אפילו בתור יהודי שקרא ולמד רבות על מעלליו של הצורר הנאצי, מצאתי עצמי, לא אחת, מזדהה עם גיבור הסרט, נסחף אחריו, וכן, גם קצת מרחם עליו." אם כך, "הסכנה" אינה נובעת מצפייה נטולת הקשר, כי אם מהאפשרות לחוש חמלה כלפי היטלר, לראותו כבן אנוש. ואכן, אין להתפלא על כך, שכן קל לנו לערוך את ההבחנה הדיכוטומית בין רע וטוב, קורבן אומלל הראוי לחמלה ומקרבן אכזר, שיש להגיב כלפיו ביד קשה. כל טשטוש בין הקטבים הללו, היוצר תמונה מורכבת יותר מזו המכילה רק את צבעי השחור והלבן, מעורר בלבול, איום וחרדה. כי אם אנחנו הטובים, והטובים יכולים להיות גם רעים, אז מה זה אומר?   

יובל אביבי, לעומת זאת, מאמין כי הסרט מסוכן, כי "הוא שלב בתהליך הסטת האשמה הגרמנית. הסרט הזה מאפשר לעם הגרמני להצהיר על עצמו כקורבן נוסף של מלחמת העולם השניה." אך בעצם מדוע שלא נראה בעם הגרמני קורבן נוסף של מלחמת העולם השניה? האם קיימת מגבלה כלשהי על מספר הקורבנות האפשריים? האם העובדה שגרמניה היא שפתחה במלחמה ושהוציאה לפועל תוכנית מזוויעה ומעוותת להשמדה שיטתית של מיליוני בני אדם מתירה את דמו של כל גרמני? (ואפילו אלה שעמדו מן הצד? ואפילו אלה שהתנגדו? היו גם כאלה, אתם יודעים), ואם כן - האם יש בכוחו של עוול לתקן עוול?

אבל בואו נעזוב לרגע את כל השאלות האלה. אולי מעניין יותר יהיה לתהות מדוע הכרה בקורבנם של הגרמנים משמעותה, לדעת אביבי, התנערות מאחריותה לפשעיה של גרמניה. אביבי דורש חשבון נפש מהגרמנים: "ממדינה בה כמעט כל הפושעים הנאציים שוחררו תוך שנים ספורות וחזרו לנהל את המדינה, ממדינה ששבה להיות מן החזקות בעולם זמן קצר אחרי שהסתיימו הזוועות, ממדינה שעד סוף שנות השישים לא לימדה את מלחמת העולם השנייה בבתי הספר, ממדינה שעדיין לא פעלה נגד חברות כמו סימנס או פולקסווגן, שרצחו יהודים כדי לבנות מכונות טובות יותר, ממדינה כזו אני מצפה לאחריות." וכבר היה מי שאמר כי הדרישה ל"חשבון נפש גרמני" מנציחה את שיח הקורבן, שהוא שיח מרכזי באידיאולוגיה הישראלית.