הפרמדיקים הגיעו כמעט מייד, השכיבו את בילי המעולף על רצפת קרון המגורים, גחנו מעליו ופתחו את חולצת הפיז'מה שלו על מנת לחוש בפעימות ליבו. אחד מהם פנה אל ויליאם ושאל "זו אשה? זו אשה?", וויליאם, מוטרד ומבולבל, קרא בקול "השתגעת? זה אבא שלי!". הוא פסע לפנים והעיף מבט חטוף לעבר חלקו העליון של גופו של אביו, ואז פנה ברגליים כושלות אל מחוץ לקרון. אביו, שהובהל לבית החולים הכללי, לא שב עוד להכרתו, ומותו נקבע בחדר הטיפול הנמרץ באותו יום שבת. דו"ח הנתיחה לאחר המוות העלה כי בילי נפטר מכיב מדמם. הדו"ח גם קבע שמבחינה ביולוגית גופתו של בילי טיפטון היתה במצב נורמלי לאשה בגיל הבלות.

בילי טיפטון                              דורותי טיפטון

השמירה על הסוד, במיוחד בחיי מוזיקאים, הכוללים מסעי הופעות שכרוכים תכופות בלינה משותפת, דרשה השקעת מאמצים רבים והפכה אצל בילי למיומנות ולטבע שני. נשים שקיימו עמו במהלך השנים חיי אישות סיפרו שהיה קנאי לפרטיותו, והקפיד להגיף את דלת חדר האמבטיה בשעה שהתרחץ והתלבש. הוא כרך תמיד את חזהו בתחבושות, והסביר זאת בכך שנפצע בתאונת דרכים חמורה, שהותירה אותו עם שברים שאינם נרפאים בצלעותיו, אברי מין מושחתים ועקרות. הוא קיים יחסי מין רק בחשכה, לעיתים קרובות לבוש למחצה, ועשה שימוש במתקני תותבות.

נישואיו של בילי מעולם לא היו רשמיים, שכן לא נמצאו מסמכים שהעידו על רישום כחוק. נראה כי הוא נזהר שלא לעורר את תשומת לב השלטונות למעמדו הייחודי. היה לו אומנם מספר ביטוח לאומי אך הוא העדיף לחיות בדלות בשנותיו האחרונות מאשר לדרוש קצבאות, והבעייתי מכל היה סירובו לקבל טיפול רפואי, שהיה יכול לקצר את משכן של הצטננויות ומחלות אחרות, ואולי אף לתרום להארכת ימי חייו.

בילי גם נסוג מפני ההצלחה מתוך חשש שהפרסום הכרוך בה יביא לחשיפת סודו. ב- 1958 הוצע לו וללהקתו לקבל תפקיד מפתה כלהקת הבית במלון ברינו, וללוות אמנים מפורסמים כליברצ'י. יתר חברי הלהקה היו להוטים לענות בחיוב על ההצעה, אך בילי דחה אותה. הצורך שלו להימנע מאור הזרקורים ממחיש את הפרדוקס במצבו, שכן מקומו בעולם הג'אז, שלשם ההימצאות בו נקט צעד כה דרסטי, נועד להיות שולי במקרה הטוב.

לאחר שדחה את ההצעה השתקע בילי בספוקיין, וושינגטון. הוא קנה בית, החל לעבוד כסוכן הזמנות של הופעות אמנים, והמשיך לנגן לפרקים במועדוני לילה מקומיים. בתחילת שנות השישים הוא התחתן עם קיטי אוקס, רקדנית לשעבר במועדוני לילה, ויחד הם אימצו שלושה בנים - סקוט, ג'ון וויליאם (בילי ג'וניור). בילי וקיטי הפכו מעורבים בארגון ההורים והמורים בביה"ס, ובילי אפילו שימש כמדריך בצופים. בסוף שנות ה- 70 הוא נפרד מקיטי, ובריאותו המידרדרת מנעה ממנו לנגן. הוא המשיך בעבודת הסוכנות שלו ועבר להתגורר בקרון מגורים עם הילדים.

למרבה התדהמה, בילי אכן הצליח לשמור על סודו עד מותו. נראה כי פרט להוריו ולשתי דודניות, ששמרו איתו על קשר, רק אחת מנשותיו לשעבר ידעה את האמת (נון ארל הארל, ככל הנראה המאהבת הראשונה של בילי, עמה החל להתראות עוד כדורותי, מגיל 17 ולאורך תהליך הטרנספורמציה לבילי). קיטי, שחיה עם בילי 18 שנה, טענה כי הופתעה לגלות את מינו מלידה, כמו גם שלושת ילדיהם המאומצים, עמיתיו וחברי להקתו, והנשים האחרות שחיו עמו בעבר. אחת מהן, בטי קוקס, שחיה עמו בין 1946 ל- 1953, היתה מוטרדת לגלות ששכבה עם אשה, אך עדיין הצהירה שבילי היה האהבה הגדולה של חייה.

למעשה, על אף שבילי טיפטון בעצם הונה גברים ונשים כאחד במשך עשרות שנים, וחשיפת סודו היתה בבירור מהממת, לאנשים שהכירוהו היו רק מילים טובות לומר עליו. בילי תואר כאדם נדיב ונעים הליכות, אב אוהב ומסור, חבר פעיל בקהילה ואזרח למופת, הנכון תמיד להושיט עזרה. נראה כי אנשים רחשו לו כבוד רב.

תשוקתו של בילי לנגן והנחישות בה פעל להגשמתה עוררו את דמיונן והערצתן של קבוצת נשים מסיאטל, והביאו אותן להנציח את זכרו בשם להקתן - "רביעיית הסקסופונים לזכר בילי טיפטון" - המשלבת תערובת אקלקטית של ג'אז, פאנק, רוק ומוזיקת עולם. סיפור חייו גם עובד לאופרה "בילי", שהופקה והוצגה באולימפיה, שבמדינת וושינגטון, וכן במספר מחזות נוספים, בגרסאות שונות. דיאן ווד מידלברוק, פרופסור לאנגלית בסטנפורד, פרסמה את הביוגרפיה שלו, בעקבות עבודת מחקר מעמיקה.