יום אחד, אחרי איזה פוסט (לא זוכרת איזה), דיברתי עם אמי במסנג'ר.

"קראתי את הבלוג שלך," היא אמרה לי, "את חשופה שם בכאב."

זה היה לי מוזר לשמוע.

מה, ככה אתם רואים אותי?

כלומר, כן, אני מודעת לעניין שאני מצליחה להתבטא יותר כשמשהו יושב לי בבטן, ושם את הרגליים שלו על הגרון.

אם כך, בעצם, מה הפלא שהתמונה שמתקבלת בוודאי מוטה?

אז ככה, רק שתדעו: אני מאושרת.

טוב לי. ממש טוב לי.

נכון, החיים לא מושלמים, יש אכזבות ותסכולים וחרטות, ותמיד תמיד יש איזה חוסר שביעות רצון ממשהו – הייתי רוצה לדעת באיזו מדינה אגור בעוד חודשיים, למשל, או אם אחזור להתמחות בתחום העיסוק שלי – או אעבור לתחום אחר? הייתי גם מאוד שמחה לשנות דבר או שניים (שלושה, ארבעה... ) במראה החיצוני שלי, ולהיות יותר (יותר חכמה, יותר מוכשרת, יותר אמיצה, יותר מצחיקה, יותר מעניינת... הרשימה עוד ארוכה, אני אחסוך לכם). אבל ככה זה אצל כולם, לא? ואם הכל היה תמיד נפלא כל הזמן, לא היה לנו משעמם? מה היה מניע אותנו לעשות דברים? לשנות דברים? לחוות? לחיות?

נכון שה- 22 במאי חלף עבר לו (אני, אין לי תקנה), אבל אומרים שמוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. אז הנה לכם רשימה של דברים ששימחו אותי השנה (אין חשיבות מיוחדת לסדר):

• לגור במערב אירופה זה דבר נפלא. נפלא, אני אומרת לכם! מאז שעברנו לכאן יצאנו לעשרות טיולים. שבוע שעבר, למשל, היינו בפריז. היה זה הביקור השלישי שלי השנה (ובכלל) בעיר המקסימה הזו. במהלך השנה האחרונה טיילנו בבלגיה, בהולנד, בגרמניה, בלוקסמבורג ובצרפת – וזוהי רק ההתחלה (לה לה). הקרבה היחסית מאפשרת לנו לחקור את האזור בנחת, להגיע למקומות שהמטייל הממוצע ידלג עליהם מכיוון שהוא מוגבל בזמן ואמצעים. אם נישאר כאן, האופציות להמשך הדרך הן כה רבות.

• הטראמים, מה שנקרא כאן שטרסבאנים, משמחים אותי עד מאוד. אני נהנית להשתמש בחשמלית כשאני נזקקת לעבור ממקום למקום, במקום ברכב, כי זה טוב יותר לסביבה. אין לנו מכונית פה, ואין גם צורך בה ביומיום: בכל עיר אירופאית שמכבדת את עצמה יש מערכת חשמליות די יעילה. התשתית הזאת מאפשרת לנו לצמצם את השימוש בכלי רכב המונע בדלק - עד כמה שניתן (כי כשנוסעים לטיול אין מוצא לפעמים מלשכור רכב, אבל זה לטווח מוגבל, ולפעמים אנחנו נוסעים ברכבת).

• ובאותו עניין, כל נושא המיחזור פה עושה לי טוב. בארץ הפרדתי את הנייר ובקבוקי הפלסטיק מהפסולת, אף שמדי פעם התפרסם במקומונים כי כל סוגי האשפה עושים את דרכם לאותו מקום. אני זוכרת פעם אחת שבה נאמר במפורש כי הרשויות מציבות את המתקנים לבקבוקי הפלסטיק ואת פחי הנייר על מנת "להרגיל את הציבור לרעיון המיחזור", אף שמיחזור אמיתי לא נעשה. שוו בנפשכם את האיוולת. (אין לי מושג אם זה עדיין המצב). כאן, לעומת זאת, בכל פינת רחוב ניצבת שורת פחים בצבעים שונים: פח לבן לזכוכיות שקופות, פח ירוק לזכוכיות ירוקות, פח חום לזכוכיות חומות. יש פח למוצרי נייר, ופח לעטיפות ומוצרים לא מתכלים, ויש מתקן גדול וירוק שמיועד לבגדים ולנעליים לנזקקים.  

• יש גם כמה מקומות בעיר שפיתחתי אליהם חיבה גדולה. ליד הבניין הזה, למשל, קשה לי לעבור בלי לחייך: