לא, באמת אני שואלת. הבה נפתור כבר את החידה הבלתי נדלית הזו. ואולי סופסוף נבין דבר או שניים על האהבה.
ובכן.
דייג אוהב דגים. ללא ספק.
הוא אוהב לצאת אל הים עם שחר. את הבדידות השלווה על הגלים. את השמש מרפרפת על האישונים. סירתו נדה מעלה מטה, כעריסה. תחושת המתח הנבנית ברשת, בחכה. ציד קדמוני. הסיפוק שבהישג, בהצלחה, בגאווה, כשהוא חוזר ליבשה עם השלל היומי.
הוא אוהב את בעבוע השמן במחבת, או את רחש הגריל ססססס. את הריח הנעים, המגרה, מתפשט בבית. את הבשר הלבן, מתובל בשום, שמן זית, לימון, רוזמרין. נימוח בפה. טעים. דייג אוהב דגים.
הוא אוהב את הרעיון של הדגים. הוא אוהב את העובדה שדגים קיימים בעולם. כי מה היה עושה בעולם נטול דגים? ממה היה מתפרנס, טועם, חי? הדגים קיימים בעולם, וטוב שכך. הם מקיימים גם אותו.
אבל.
האם הדג – מפרפר מחוץ למים. מתעוות בעודו נחנק לאיטו. החיים אוזלים מגופו. ואחר-כך בוהה בעין מזוגגת מהצלחת. שדרתו מופרדת לצורך הסרת עצמותיו. בשרו ננגס – האם הוא מרגיש אהוב?