את ערוץ הכבלים האמריקאי HBO אתם אולי מכירים מסדרות שיובאו לישראל כגון "סקס והעיר הגדולה", "הסופרנוס", "מתחת לאדמה" ועוד. תוכנית נוספת שמשודרת בערוץ זה בארה"ב מדי יום שישי בחצות -  ושאינה מוכרת למיטב ידיעתי לקהל הישראלי – היא "ראסל סימונס מציג דֶף שירה". (דֶף הוא קיצור ל'דפיניטיב', ויש לו משמעות מאוד חיובית בסלנג. תרגום אפשרי: "ראסל סימונס מציג שירה גדולה מהחיים")

תוכנית זו עלתה לשידור לראשונה בשנת 2001 בהפקתו של ראסל סימונס (בכיר בתעשיית ההיפ-הופ האמריקנית וממקימי חברת התקליטים דף ג'אם), ומופיעים בה משוררים אורבנים צעירים (ולעיתים גם אמנים בעלי שם, כמו לוריין היל, וויקליף ג'ן, קניה ווסט, סמוקי רובינסון, אליסיה קיז ואחרים) המקריאים את שיריהם על הבמה בפני קהל.

נושאי השירים וסגנונם מגוונים. יש כאלה שמדברים על זהות אישית ותרבותית, היסטוריה ומשפחה, קשיי היומיום וחטיפים. יש שמספרים באופן מצחיק, נוגע ללב ומכאיב על אהבה, ויש ביקורת ישירה, מתריסה או מהורהרת, על פוליטיקה ומבני כוח. למרות שהן על הבמה לבדן, ללא ליווי מוסיקלי (ואולי דווקא משום כך, שכן זה מחייב להקשיב להן, להתמודד עמן), המילים מלאות מוסיקה, רגש, עוצמה.

התוכנית זוכה לשבחי הביקורת. היא הועלתה גם כמופע בברודווי, שזכה בפרס טוני לאירוע תיאטרלי מיוחד ב- 2003, ויצאה לסיבוב הופעות. זוהי חגיגה של המילה המדוברת, של שירת הסלאמס, שמביאה את קולם של אנשים צעירים באמריקה של היום, שאינו נשמע בדרך כלל בתקשורת ההמונים. נדמה שהמושג "חופש הביטוי" מעולם לא היה נכון יותר.  

"השירה הפכה לפופולארית מכיוון שאין יותר מדי אפיקים לביטוי, למחלוקת, לחשיבה ביקורתית", אומרת סוהייר חמאד, משתתפת ותיקה ובולטת בתוכנית, בראיון עמה. "אני מאמינה שאנו חיים בזמנים שדורשים מאיתנו להיות עדים, לשנות, ולהפגין שלום וחמלה, ואני מנסה לעשות זאת דרך הכתיבה שלי".

סוהייר היא משוררת צעירה ופעילה פוליטית, אמריקאית ממוצא פלשתינאי, שנולדה במחנה פליטים בירדן וגדלה בארה"ב. בשירה "כתיבה ראשונה מאז" היא מתארת מה זה אומר להיות מוסלמי באמריקה בעידן שאחרי 9/11:

ועוד אחד מאת סוהייר:

הצפייה בקטעי השירה מהפנטת. הקטע הבא מאת עאישה נייט מדהים במיוחד, ולא רק משום שנתינת המקום לחסרי הקול בו היא בדיוק כזו, מילולית:

ובאמת קצרה כאן היריעה (עוד דוגמיות: בלק אייס, מרטי מקונל, בו סיה).  

הסכם השלום שנחתם במוזמביק ב- 4 לאוקטובר 1992 הביא לסיומן של שש עשרה שנות מלחמת אזרחים. היו אלה שנים עצובות ועקובות מדם, שהחלו בסה"כ שנתיים לאחר שחרורה של מוזמביק משלטונה הקולוניאלי של פורטוגל. (מאבקם של תושבי מוזמביק לקבל עצמאות בעצמו נמשך 11 שנים, בין 1964-1975).

מאות אלפי אנשים נהרגו במהלך המלחמה. צעירים רבים, אפילו ילדים בדרכם לבתי הספר, נחטפו באיומי אקדח והובאו למחנות אימונים, בהם גויסו ליחידות המורדים בממשל. במקרים רבים נלקחו הילדים האלה לכפריהם ואולצו להרוג בן משפחה או אחד מחבריהם על מנת להוכיח שהם אמיצים דיים להילחם. מי שניסה לברוח נורה ונהרג.

הילדים עברו שטיפת מוח ואומנו לרצוח ללא הבחנה, ומן הסתם לא הורשו לחזור לבית הספר וללמוד את המיומנויות שיידרשו להם כדי להתפרנס בשלום, מרגע שתסתיים המלחמה. החקלאות נפגעה ומערכות החיים שובשו, ועד סוף שנות השמונים הפכה מוזמביק לאחת המדינות העניות בעולם. עד היום יותר משלושה רבעים מהאוכלוסייה במוזמביק חיה על פחות משני דולר ליום, כמחצית התושבים לא יודעים לקרוא או לכתוב, ולרבים אין גישה לשירותים בסיסיים כמו מיים טובים לשתייה. כל זאת בנוסף לבעיית האיידס ולאסונות טבע (הצפות ובצורות), המכים במדינה.

מיליוני כלי נשק הוזרמו לתוך המדינה במהלך מלחמת האזרחים, ולאחר שהושגה הפסקת אש, בתיווך האו"ם, עלה הצורך לפרק את שני הצדדים מנשקם. אבל חיילים רבים חששו שמא יזדקקו לנשקיהם בעתיד, ולכן הסתירו אותם במקום למסרם. ההערכות מדברות על כך ששבעה מליון כלי נשק ותחמושת מסוגים שונים עודם מוסתרים באופן לא חוקי ברחבי המדינה.

כל עוד כלי הנשק נמצאים בתמונה, במיוחד בתמונה כזו של תנאי עוני ורעב קיצוניים, הם עלולים ליפול לידיים נואשות ולגרום למוות ולסבל נוספים. מי שחסר חינוך, עבודה ואוכל עשוי מאוד להתפתות להשתמש בנשק כדי לשדוד אחרים, או למכור את הנשק לארגוני פשע במדינה ומחוצה לה. הסכנה הגלומה בכלי הנשק מאיימת על השלום במדינה.

בעיית הנשק ושבריריותו של השלום במוזמביק טרדו מאוד את מנוחתו של הבישוף דום דיניס סנגולנה (Bishop dom Dinis Sengulane), בישוף אנגליקני מליבומבוס. הבישוף פילל להשראה, ובסופו של לילה נטול שינה אחד מצא אותה בחזון השלום האוטופי של הנביא ישעיהו (פרק ב', פסוק ד'):

"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."

לא הגיוני? איך הוא לא חשב על זה קודם?

הבישוף החליט לפעול על פי דברי ישעיהו, ולשכנע את תושבי מוזמביק להמיר את כלי הנשק שלהם בכלים. וכך, במטרה לייצב את השלום על-ידי צמצום כלי הנשק האלה, הוקם ב- 1995 פרויקט TAE ('Transforming Arms into Tools') על-ידי ועדת השלום והפיוס של המועצה הנוצרית במוזמביק, ובתמיכת ארגון הסיוע הנוצרי.

הרעיון מאוד פשוט:

תושבי מוזמביק הוזמנו למסור כלי נשק מכל סוג – בין שהיו ברשותם, ובין שנודע להם מקום מחבואם, ובתמורה לקבל ציוד שהם וקהילותיהם יוכלו להפיק ממנו תועלת. בהתאם לסוג וכמות הנשק שמסרו קיבלו התושבים אופניים, מכונות תפירה, חומרי בנייה וכלי עבודה חקלאיים פשוטים כמו מעדרים ומחרשות. במקרה אחד כפר שלם החליף 500 מכונות ירייה בטרקטור.

בפרויקט מועסקים חלק מהילדים-חיילים לשעבר, ויתרון גדול נוסף שלו הוא שאינו מזוהה עם רשויות השלטון. זה מאפשר למורדים לשעבר למסור את נשקם ללא חשש שמא ייחשפו וייענשו. כאן אין שואלים אותם לשמם או דורשים מהם דין וחשבון על מעשיהם בתקופת המלחמה - הנשק נלקח מהם, ובתמורה ניתנת להם הזדמנות לפתוח בחיים יצרניים, להתפרנס למחייתם. זו לא עוד קלישאה. בארץ שבה רבים נאבקים להשיג מעט כדי לאכול, מחרשה פשוטה אחת יכולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.

מעל 600,000 כלי נשק כבר נאספו בדרך זו בעשר השנים האחרונות. הפרויקט כל כך מצליח באיסוף כלי נשק מחיילים לשעבר, שממשלות אפריקניות נוספות – כמו אנגולה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו - שוקלות ליישם תוכניות דומות. כדי להבטיח שלעולם לא ייעשה בהם עוד שימוש, כלי הנשק מפורקים, מותכים ומושמדים.

משמידים את הנשק

בשנים האחרונות נכנס לתמונה גם הקולקטיב Nucleo de Arte, קבוצת אמנים העובדים יחד במפוטו, בירת מוזמביק. שרידי כלי הנשק מועברים לידי חברי הקבוצה ומשמשים חומר גלם ליצירת אמנות: פסלים של דמויות אנושיות, פרחים, ציפורים ובעלי חיים אחרים, כלי מוזיקה, אפילו שולחנות וכיסאות. אלה מוצגים ברחבי העולם ותמונותיהם נמכרות, כדי לתמוך בהמשך הפרויקט.

כס הנשקים (Throne of weapons) וקסטר, האמן שיצר אותו

בימים אלו (עד סוף אוגוסט) מוצג במוזיאון הבריטי "עץ החיים" - פסל בגובה 3.5 מטר ובמשקל חצי טון, העשוי מחלקי אקדחים, רובים, מוקשים ומשגרי טילים. זהו אחד המוצגים המרכזיים בסדרת אירועי "אפריקה 2005", שמטרתה להפגיש את הקהל עם התרבויות והאמנויות האפריקניות. ארבעת האמנים שיצרו את "עץ החיים", בחסות המוזיאון הבריטי וארגון הסיוע הנוצרי, הם אדלינו סרפים מטה (Adelino serafim Maté), פיל דוס סנטוס (Fiel dos Santos), הילריו נטוגויה (Hilario Nahtugueja), וכריסטאבו קנהבטו (Christavao Canhavato), המכונה קסטר.

עץ החיים (2004), במוזיאון הבריטי

והנה פוקוס על ציפור

תנין

וגם צב אחד (לאוסף של צב1)

"בהתחלה זה היה קשה לעבוד עם כלי הנשק מכיוון שהם העלו הרבה זכרונות. היה קשה להתעלם מכך שהדברים האלה שימשו כדי להרוג" סיפר אחד האמנים, פיל דוס סנטוס, בראיון עמו. אין ספק, חומר הגלם מדבר כמעט בכוחות עצמו. אולם הדימויים המיוצרים באמצעותו מגדירים מחדש סמלים אלה של הרס, מוות ואלימות, והופכים אותם למשהו אחר, פסלים שהם תוצרי דמיון, מלאכה ושיתוף פעולה בין אנשים. כפי שאמר הילריו נטוגויה: "אנו האמנים רוצים לשנות את המצב, לשנות את הסיפור. לשנות כלים אלו של מוות לתקווה, חיים ושגשוג. העץ הזה מסמל חיים, מסמל עתיד, מסמל תקווה".

מקורות: 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8.

גלריית תמונות

וכמה קטעי וידאו