|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שירה חיה ובועטת
את ערוץ הכבלים האמריקאי HBO אתם אולי מכירים מסדרות שיובאו לישראל כגון "סקס והעיר הגדולה", "הסופרנוס", "מתחת לאדמה" ועוד. תוכנית נוספת שמשודרת בערוץ זה בארה"ב מדי יום שישי בחצות - ושאינה מוכרת למיטב ידיעתי לקהל הישראלי – היא "ראסל סימונס מציג דֶף שירה". (דֶף הוא קיצור ל'דפיניטיב', ויש לו משמעות מאוד חיובית בסלנג. תרגום אפשרי: "ראסל סימונס מציג שירה גדולה מהחיים")
תוכנית זו עלתה לשידור לראשונה בשנת 2001 בהפקתו של ראסל סימונס (בכיר בתעשיית ההיפ-הופ האמריקנית וממקימי חברת התקליטים דף ג'אם), ומופיעים בה משוררים אורבנים צעירים (ולעיתים גם אמנים בעלי שם, כמו לוריין היל, וויקליף ג'ן, קניה ווסט, סמוקי רובינסון, אליסיה קיז ואחרים) המקריאים את שיריהם על הבמה בפני קהל.
נושאי השירים וסגנונם מגוונים. יש כאלה שמדברים על זהות אישית ותרבותית, היסטוריה ומשפחה, קשיי היומיום וחטיפים. יש שמספרים באופן מצחיק, נוגע ללב ומכאיב על אהבה, ויש ביקורת ישירה, מתריסה או מהורהרת, על פוליטיקה ומבני כוח. למרות שהן על הבמה לבדן, ללא ליווי מוסיקלי (ואולי דווקא משום כך, שכן זה מחייב להקשיב להן, להתמודד עמן), המילים מלאות מוסיקה, רגש, עוצמה.
התוכנית זוכה לשבחי הביקורת. היא הועלתה גם כמופע בברודווי, שזכה בפרס טוני לאירוע תיאטרלי מיוחד ב- 2003, ויצאה לסיבוב הופעות. זוהי חגיגה של המילה המדוברת, של שירת הסלאמס, שמביאה את קולם של אנשים צעירים באמריקה של היום, שאינו נשמע בדרך כלל בתקשורת ההמונים. נדמה שהמושג "חופש הביטוי" מעולם לא היה נכון יותר.
"השירה הפכה לפופולארית מכיוון שאין יותר מדי אפיקים לביטוי, למחלוקת, לחשיבה ביקורתית", אומרת סוהייר חמאד, משתתפת ותיקה ובולטת בתוכנית, בראיון עמה. "אני מאמינה שאנו חיים בזמנים שדורשים מאיתנו להיות עדים, לשנות, ולהפגין שלום וחמלה, ואני מנסה לעשות זאת דרך הכתיבה שלי".
סוהייר היא משוררת צעירה ופעילה פוליטית, אמריקאית ממוצא פלשתינאי, שנולדה במחנה פליטים בירדן וגדלה בארה"ב. בשירה "כתיבה ראשונה מאז" היא מתארת מה זה אומר להיות מוסלמי באמריקה בעידן שאחרי 9/11:
ועוד אחד מאת סוהייר:
הצפייה בקטעי השירה מהפנטת. הקטע הבא מאת עאישה נייט מדהים במיוחד, ולא רק משום שנתינת המקום לחסרי הקול בו היא בדיוק כזו, מילולית:
ובאמת קצרה כאן היריעה (עוד דוגמיות: בלק אייס, מרטי מקונל, בו סיה).
| |
על כס הנשקים ועץ החיים
הסכם השלום שנחתם במוזמביק ב- 4 לאוקטובר 1992 הביא לסיומן של שש עשרה שנות מלחמת אזרחים. היו אלה שנים עצובות ועקובות מדם, שהחלו בסה"כ שנתיים לאחר שחרורה של מוזמביק משלטונה הקולוניאלי של פורטוגל. (מאבקם של תושבי מוזמביק לקבל עצמאות בעצמו נמשך 11 שנים, בין 1964-1975).
מאות אלפי אנשים נהרגו במהלך המלחמה. צעירים רבים, אפילו ילדים בדרכם לבתי הספר, נחטפו באיומי אקדח והובאו למחנות אימונים, בהם גויסו ליחידות המורדים בממשל. במקרים רבים נלקחו הילדים האלה לכפריהם ואולצו להרוג בן משפחה או אחד מחבריהם על מנת להוכיח שהם אמיצים דיים להילחם. מי שניסה לברוח נורה ונהרג.
הילדים עברו שטיפת מוח ואומנו לרצוח ללא הבחנה, ומן הסתם לא הורשו לחזור לבית הספר וללמוד את המיומנויות שיידרשו להם כדי להתפרנס בשלום, מרגע שתסתיים המלחמה. החקלאות נפגעה ומערכות החיים שובשו, ועד סוף שנות השמונים הפכה מוזמביק לאחת המדינות העניות בעולם. עד היום יותר משלושה רבעים מהאוכלוסייה במוזמביק חיה על פחות משני דולר ליום, כמחצית התושבים לא יודעים לקרוא או לכתוב, ולרבים אין גישה לשירותים בסיסיים כמו מיים טובים לשתייה. כל זאת בנוסף לבעיית האיידס ולאסונות טבע (הצפות ובצורות), המכים במדינה.
מיליוני כלי נשק הוזרמו לתוך המדינה במהלך מלחמת האזרחים, ולאחר שהושגה הפסקת אש, בתיווך האו"ם, עלה הצורך לפרק את שני הצדדים מנשקם. אבל חיילים רבים חששו שמא יזדקקו לנשקיהם בעתיד, ולכן הסתירו אותם במקום למסרם. ההערכות מדברות על כך ששבעה מליון כלי נשק ותחמושת מסוגים שונים עודם מוסתרים באופן לא חוקי ברחבי המדינה.
כל עוד כלי הנשק נמצאים בתמונה, במיוחד בתמונה כזו של תנאי עוני ורעב קיצוניים, הם עלולים ליפול לידיים נואשות ולגרום למוות ולסבל נוספים. מי שחסר חינוך, עבודה ואוכל עשוי מאוד להתפתות להשתמש בנשק כדי לשדוד אחרים, או למכור את הנשק לארגוני פשע במדינה ומחוצה לה. הסכנה הגלומה בכלי הנשק מאיימת על השלום במדינה.
בעיית הנשק ושבריריותו של השלום במוזמביק טרדו מאוד את מנוחתו של הבישוף דום דיניס סנגולנה (Bishop dom Dinis Sengulane), בישוף אנגליקני מליבומבוס. הבישוף פילל להשראה, ובסופו של לילה נטול שינה אחד מצא אותה בחזון השלום האוטופי של הנביא ישעיהו (פרק ב', פסוק ד'):
"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."
לא הגיוני? איך הוא לא חשב על זה קודם?
הבישוף החליט לפעול על פי דברי ישעיהו, ולשכנע את תושבי מוזמביק להמיר את כלי הנשק שלהם בכלים. וכך, במטרה לייצב את השלום על-ידי צמצום כלי הנשק האלה, הוקם ב- 1995 פרויקט TAE ('Transforming Arms into Tools') על-ידי ועדת השלום והפיוס של המועצה הנוצרית במוזמביק, ובתמיכת ארגון הסיוע הנוצרי.
הרעיון מאוד פשוט:
תושבי מוזמביק הוזמנו למסור כלי נשק מכל סוג – בין שהיו ברשותם, ובין שנודע להם מקום מחבואם, ובתמורה לקבל ציוד שהם וקהילותיהם יוכלו להפיק ממנו תועלת. בהתאם לסוג וכמות הנשק שמסרו קיבלו התושבים אופניים, מכונות תפירה, חומרי בנייה וכלי עבודה חקלאיים פשוטים כמו מעדרים ומחרשות. במקרה אחד כפר שלם החליף 500 מכונות ירייה בטרקטור.
בפרויקט מועסקים חלק מהילדים-חיילים לשעבר, ויתרון גדול נוסף שלו הוא שאינו מזוהה עם רשויות השלטון. זה מאפשר למורדים לשעבר למסור את נשקם ללא חשש שמא ייחשפו וייענשו. כאן אין שואלים אותם לשמם או דורשים מהם דין וחשבון על מעשיהם בתקופת המלחמה - הנשק נלקח מהם, ובתמורה ניתנת להם הזדמנות לפתוח בחיים יצרניים, להתפרנס למחייתם. זו לא עוד קלישאה. בארץ שבה רבים נאבקים להשיג מעט כדי לאכול, מחרשה פשוטה אחת יכולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.
מעל 600,000 כלי נשק כבר נאספו בדרך זו בעשר השנים האחרונות. הפרויקט כל כך מצליח באיסוף כלי נשק מחיילים לשעבר, שממשלות אפריקניות נוספות – כמו אנגולה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו - שוקלות ליישם תוכניות דומות. כדי להבטיח שלעולם לא ייעשה בהם עוד שימוש, כלי הנשק מפורקים, מותכים ומושמדים.
משמידים את הנשק
בשנים האחרונות נכנס לתמונה גם הקולקטיב Nucleo de Arte, קבוצת אמנים העובדים יחד במפוטו, בירת מוזמביק. שרידי כלי הנשק מועברים לידי חברי הקבוצה ומשמשים חומר גלם ליצירת אמנות: פסלים של דמויות אנושיות, פרחים, ציפורים ובעלי חיים אחרים, כלי מוזיקה, אפילו שולחנות וכיסאות. אלה מוצגים ברחבי העולם ותמונותיהם נמכרות, כדי לתמוך בהמשך הפרויקט.
כס הנשקים (Throne of weapons) וקסטר, האמן שיצר אותו
בימים אלו (עד סוף אוגוסט) מוצג במוזיאון הבריטי "עץ החיים" - פסל בגובה 3.5 מטר ובמשקל חצי טון, העשוי מחלקי אקדחים, רובים, מוקשים ומשגרי טילים. זהו אחד המוצגים המרכזיים בסדרת אירועי "אפריקה 2005", שמטרתה להפגיש את הקהל עם התרבויות והאמנויות האפריקניות. ארבעת האמנים שיצרו את "עץ החיים", בחסות המוזיאון הבריטי וארגון הסיוע הנוצרי, הם אדלינו סרפים מטה (Adelino serafim Maté), פיל דוס סנטוס (Fiel dos Santos), הילריו נטוגויה (Hilario Nahtugueja), וכריסטאבו קנהבטו (Christavao Canhavato), המכונה קסטר.
עץ החיים (2004), במוזיאון הבריטי
והנה פוקוס על ציפור
תנין
וגם צב אחד (לאוסף של צב1)
"בהתחלה זה היה קשה לעבוד עם כלי הנשק מכיוון שהם העלו הרבה זכרונות. היה קשה להתעלם מכך שהדברים האלה שימשו כדי להרוג" סיפר אחד האמנים, פיל דוס סנטוס, בראיון עמו. אין ספק, חומר הגלם מדבר כמעט בכוחות עצמו. אולם הדימויים המיוצרים באמצעותו מגדירים מחדש סמלים אלה של הרס, מוות ואלימות, והופכים אותם למשהו אחר, פסלים שהם תוצרי דמיון, מלאכה ושיתוף פעולה בין אנשים. כפי שאמר הילריו נטוגויה: "אנו האמנים רוצים לשנות את המצב, לשנות את הסיפור. לשנות כלים אלו של מוות לתקווה, חיים ושגשוג. העץ הזה מסמל חיים, מסמל עתיד, מסמל תקווה".
מקורות: 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8.
גלריית תמונות
וכמה קטעי וידאו
| |
הת פרק
איך זה יהיה להתחיל שוב, לפתוח דף חלק, ללא כל מטעני העבר?
דמיינו לעצמכם גל צונאמי ענק, שריפה, או רעידת אדמה במספר מצטיין, המחריבים את ביתכם, את רכושכם, את כל מה שאי פעם היה לכם – אבל אינם פוגעים בנפש חיה (מן אסון טבע סלקטיבי שכזה, הומניסטי). נניח שהיתה לכם הזדמנות להציל פריט אחד בלבד מכל מה שנמצא בבעלותכם. מה הוא היה? אלבום תמונות משפחתי? ספר, תמונה, דיסק, בגד אהוב? דיסקט הגיבוי לכל כתביכם ויצירותיכם?
האם יכולתם לצאת מביתכם עכשיו כמו שאתם, בידיים ריקות, בידיעה שלעולם לא תוכלו לשוב אליו ולקחת כל חפץ שהוא? להתחיל את החיים מחדש, כשלעורכם רק הבגדים שאתם לובשים כעת, ללא כרטיס האשראי, תעודת הזהות, הדרכון, רשיון הנהיגה, תעודות המעידות על השכלה והכשרה מקצועית, מפתחות הבית והמכונית? (האם המחשבה על כך מעוררת בכם חרדה או התרגשות?)
מייקל לנדי (Michael Landy, 1963-), אמן בריטי צעיר, החליט שלא להסתפק בשאלה ההיפותטית. במהלך שבועיים בפברואר שנת 2001 הוא השמיד את כל רכושו, ממכוניתו ועד הגרב האחרונה שלו.
מה זאת אומרת השמיד? השמיד.
אבל קודם הוא שקד על קיטלוג דקדקני של כל נכסיו. כל אחד מפריטי רכושו נרשם ואופיין בפירוט, בלי להתחשב בערכו המסחרי או בחשיבותו האישית. רשימת המצאי הסופית כללה מעל 7000 פריטים. כל רהיט, כל תקליט, כל בגד, או יצירת אמנות - קודד במאגר נתונים וסווג באחת מעשר קטיגוריות: ביגוד (דוגמא לפריט: "תג מלחמת העולמות של דארת' ויידר"), חומר קריאה ("חוברת חופשות באיים המלדיביים 1997", למשל), פנאי, ציוד אלקטרוני, ריהוט, תכולת מטבח, מוצרים מתכלים, תכולת סטודיו, עבודות אמנות, כלי תחבורה (כאן היה פריט אחד: "סאאב 9000 טורבו S16"). בקטגוריה "עבודות אמנות" נכללו כ- 400 פריטים, רובם יצירותיו של לנדי, אך גם יצירות של אמנים אחרים שהיו בבעלותו (למשל ציור של גארי יוּם: ליצן, 2000).
השלב הבא והציבורי של פרויקט בן שלוש שנים זה, שנקרא התפרקות (Break down, 2001), התרחש בקומת הקרקע של חנות ריקה (סניף שנסגר של רשת הביגוד C&A) ברחוב אוקספורד, לב מחוז הקניות בלונדון. לנדי עיצב שם מעין מפעל ייצור (או ליתר דיוק: מפעל הרס), שבו - מלווה בצוות פועלים לבוש באוברולים כחולים תואמים - הוא שקל, תייג וארז בחריצות כל אחד מהפריטים. לנדי וצוות פועליו עמלו סביב חגורת מסוע, שלאורכה שונעו חפצים בודדים באריזותיהם על גבי מגשי פלסטיק צהובים.
מדי פעם הסירו הפועלים את המגשים מרצועת המסוע ופירקו באופן שיטתי כל פריט לרכיבים ולחומרים הבסיסיים מהם היה עשוי (מתכת, נייר, עץ, פלסטיק, קרמיקה וכו'). החלקים השונים הושמו לאחר מכן במגשים נפרדים אשר הוחזרו אל המסילה להמשך מסע ההשמדה. בסוף המסלול עמדו מכונות גריסה וכתישה גדולות, אשר הופעלו מדי פעם על מנת לרסק, לנתץ ולפורר את חלקי הפריטים ללא היכר. התוצרת היתה יותר מ- 5 וחצי טונות של זבל, שאפילו לא נגנז, נמכר לאספנים, או הוצג בכל דרך שהיא. לנדי לא הרוויח כסף כתוצאה ישירה של העבודה הזו, ובעקבותיה נותר חסר כל, פרט לחתול ולאוברדראפט.
נכסיו של לנדי משונעים לקראת השמדתם
אחד העובדים בפעולה
עד רגעיו האחרונים של המופע סיפקו הדיסקים של לנדי ליווי מוזיקלי, האזנה אחרונה לפני חיסולם. הקהל שנמשך אל המחזה המסקרן והחצי-תעשייתי שנשקף מהרחוב עמד והתבונן באוסף החפצים שצבר לנדי. רשימת המצאי, אשר הודפסה על לוח גדול והוצבה על הקיר, דמתה למצבת זיכרון מלחמתית, המתארת כל חבילה שנקטלה על-ידי המכונה. הצופים בקהל אמדו את רכושו של לנדי למול זה שלהם, ותהו אם יכלו להסתדר ללא הפריטים המושמדים. חלק מהם ביקשו להציל חפצים מסוימים, לקנותם או להמירם באחרים. כמה זריזי-אצבעות עזבו את המקום עם פריטים אחדים תחת מעיליהם. היו שהביעו תרעומת על החלטתו של לנדי להשמיד הכל, והציעו תחת זאת למסור את החפצים לצדקה. אחרים כאבו את גריסתן של יצירות אמנות של אמנים אחרים (המבקר במגזין "טיים אאוט" התרגז במיוחד על השמדת עבודה של כריס אופילי, שלנדי זכה בה בתחרות מטעם המגזין). אין ספק ש"התפרקות" גרמה לאנשים לבחון את הערכים שלהם. והיא גרמה להם לרצות להתערב.
קטלוג נכסיו של מייקל לנדי
אפשר לומר ש"התפרקות" היא בעצם ניסוי צרכני בזהות אישית. קשה שלא לתהות לגבי ההלם הרגשי שחווה לנדי לאחר אובדן כל רכושו – תמונות, מכתבים וחפצים אחרים בעלי משמעות אישית עבורו, שאין להם תחליף. איך הוא הרגיש לאחר שנות חיים ועבודה, שבסופן דבר לא נותר? לנדי אמר שהרגיש כמשתתף בלוויתו שלו, כאילו המית חלק של זהותו על-ידי השמדת הדברים שהיו לו. אבל הפריטים הנעים על גבי המסוע לקראת גריסתם לא תיארו באמת איזה מן אדם הוא מייקל לנדי, מלבד זאת שנראה כי היה לו אותו סוג של חפצים כמו שיש לאחרים. מי אנחנו ללא דבר מרכושנו, העוטף ומשקף אותנו? אנחנו עדיין מי שאנחנו, זו כנראה המסקנה.
"התפרקות" תוארה כעבודתו האישית והמטרידה ביותר של לנדי עד כה, אולם היא אינה יוצאת דופן מבחינה אינטלקטואלית ואסתטית בקריירה שלו. לאורך שנות התשעים, לנדי חקר היבטים שונים של צרכנות מודרנית, והתמקד בנושאים של צריכה ופסולת. ההשראה להתפרקות ניכרת במיוחד בעבודה קודמת שלו (Scrapheap Services, 1995), שאותה ראיתי לפני כחודשיים בגלריית טייט מודרן בלונדון.
Scrapheap Services (או שמא SS, בקיצור) הוא שמה של חברת ניקיון פיקטיבית, שמטרתה להיפטר מכל תחלואי החברה לשם השגת איכות חיים טובה יותר בחברה משגשגת. חברת הניקיון מציעה את שירותיה בסילוק אנשים מיותרים ולא רצויים, שאינם ממלאים עוד כל תפקיד מועיל בחיים.
לאינסטלציה בגלריית טייט היה אפקט ויזואלי חזק: על רצפת חדר מואר היטב באור פלורסצנטי סטרילי פוזרו אלפי דמויות אנשים קטנות. רצפת הגלריה היתה מכוסה בדמויות הקטנות הללו, שבמבט מקרוב ניתן היה להבחין כי הן נגזרו מחומרי פסולת שונים, כגון פחיות אלומיניום, קופסאות סיגריות, עטיפות ג'אנק פוד, ועוד. עובדי חברת הניקיון, בובות אדם בגודל טבעי הלבושות בגדי עבודה אדומים תואמים ומצוידות במטאטאים, עמלו על איסוף הדמויות הקטנות לתוך שקי אשפה.
יש אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון
שלטי אמאייל ירקרקים על הקירות תיארו את החיים בחברה שהיא גן עדן על פני אדמות. על מסך טלוויזיה ריצד במחזוריות קטע וידאו פרסומי בעל ג'ינגל תאגידי (Scrapheap Services: We leave the scum with no place to hide). במרכז החדר בלטה מכונת גריסה אדומה בגובה של מעל שלושה מטרים, ולתוכה רוקן תוכן שקי האשפה. שאריות דמויות האנשים הטחונות הצטברו בערימה על הקרקע שמתחתיה.
Scrapheap Services, 1995
כצופה יכולת לדרוך על דמויות האנשים ששכבו על הרצפה בעוברך בחדר. או שיכולת לפסוע בזהירות בניסיון מודע להימנע מכך. וגם כאן, מסתבר, היו שבחרו להציל מעט מהדמויות הקטנות מהשמדה, ולקחו אותם בסתר הביתה.
העבודה הזו נעשתה בתגובה לאידיאולוגיה הפוליטית המקושרת עם מרגרט תאצ'ר, כמו גם למדיניות הממשלה השמרנית של שנות השמונים באנגליה, שהובילה להפרטת התעשיות הלאומיות, ולהפיכת רבות מהחברות למונופולים פרטיים, למעשה. בעקבות לחצי מחזיקי המניות, אחת התוצאות העיקריות של ההפרטה היתה הדרישה לגמישות בשוק העבודה, ומעבר לחוזי עבודה קצרי טווח. בפועל, משמעות הדבר היתה בדרך-כלל לחץ לפטר כוח אדם עודף במטרה לקצץ עלויות ולמקסם את פריון העבודה. הערימה הגרוסה של המוני אנשים קטנים לשימוש חד פעמי באינסטלציה של לנדי המחישה יפה את אובדן הפוטנציאל האנושי: האנושות כזבל.
בכלל, נראה שהעבודות של לנדי נוטות להיות קלות לקריאה, פחות מורכבות, יותר מובנות. אולי הוא רוצה להבטיח שהמסר שלו עובר בבהירות. עד כמה אנו הרסניים ובזבזניים כצרכנים בחברה בה אנו חיים? ב"התפרקות" לנדי לקח את מחזור הייצור, הבעלות והצריכה לקיצוניות רדיקלית בהמחשה פשוטה של הקושי להיפטר מחפצים כהלכה. ההתפרקות שלו עוררה עניין תקשורתי בינלאומי נרחב במוטיבציות ובטיבו של אדם, המוכן לבצע אקט כה פרובוקטיבי, או שמא חתרני. לנדי הפך לסמל הירואי עבור אחדים, ולמשוגע עבור אחרים, או ונדליסט המוכן להשמיד עבודות של יוצרים אחרים שבמקרה נמצאו ברשותו.
"אבל מה הוא יעשה עכשיו?" היא התגובה של רוב האנשים ששומעים על התפרקותו של לנדי. "איך הוא יחיה עכשיו?" (למתעניינים, יש איזה סרט שצולם בחודשים לאחר השמדת הרכוש, ותיעד את תהליך ה'שיקום' של לנדי לחיי היומיום. ועיתון הגארדיאן סקר את ההתפתחויות בחייו של לנדי כשנה לאחר מכן).
נו, מה כבר יש לעשות אחרי התפרקות? מתחילים שוב לבנות.
מקורות: זה, זה, זה, וזה.
| |
דפים:
|