בימים אלה אני מנסה לעמוד בדד-ליין (סוף החודש!) מבלי להתייאש או לצאת מדעתי. בינתיים חלפו עברו להם כמה מועדים שאפשר או אפילו ראוי היה לציין בכתיבת פוסט, נגיד, יום הפועלים הבינלאומי באחד במאי, היום ללא דיאטה, היום הבינלאומי נגד הומופוביה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות, יום ירושלים, ומנגד יום הנכבה. נושאים חברתיים טעונים, חשובים, שכדאי ונחוץ להעלות ולדון בהם בכל יום מימי השנה, אף ללא טריגר בצורת יום רשמי.

הו, אפילו את יום האוהבים, חג הבלוגרים המקומי, פיספסתי!

שוין. לפחות, אני מקווה, לא שכחתם היום לקחת עימכם מגבת.

הייתי שם. זה היה… מעניין.

צורמני, לפרקים. סליחה: אוונגרד. מעט מאכזב, למען האמת.

אבל שני הקטעים שנוגנו על-ידי תזמורת נצרת היו מצוינים, ועוררו בי תחושת חמימות בלתי מוסברת (גאווה?).

פתאום נזכרתי: סרטי יום שישי אחר-הצהריים, בשכונת התקווה. הבליל המשונה עברית-ערבית-צרפתית שדיברו סבתי ואמי, ושגרם לי מבוכה. ואיך העדפתי ללמוד צרפתית בחטיבה, כי "ערבית היא שפה מכוערת".

עכשיו יש לי חשק לשמוע עוד אום כולתום.