מנסה להבין מה באמת מפריע לי.
מה גורם לי להיות כזו עצובה.
וזה פשוט לא מצליח לי.
לא משנה כמה יגידו לי "אני פה בשבילך"
"אני אוהב/ת אותך מלאמלא"
"אני בחיים לא אעזוב אותך. אבל בחיים"
הרי אני כבר יודעת את האמת. בסופו של דבר כולם הולכים מפה. בין אם הם לא רוצים, לבין אם הם
רוצים.
פשוט,
אחרי מה שעברתי,
אני פשוט לא יכולה להאמין לזה.
הכאיבו לי יותר מדי עם המשפטים האלו.
שנראים לי כמו דברים ריקים.
אני הבטחתי לאנשים שאני לא אעזוב אותם,
הבטחתי.
אבל אם זה היה תלוי בי..
הדאוונים האלו מתחילים לעצבן.
כי כן,
נחמד לי.
באמת.
מזמן לא היה לי כל כך טוב.
אבל... משהו חסום לי כזה.
בהרגשה.
אני יודעת שאני יכולה להיות סוגשל מאושרת.
אולי לא 100% אבל לפחות 70-80.
שזה גם ככה יותר מדי.
אבל משום מה אני תמיד אהיה תקועה ב20% המזויינים האלו.
אני פשוט לא יכולה להיות מאושרת.
באמת.
מישהי דיי חכמה אמרה לי שהבכי בעצם נותן את ה"אישור" לאותו אדם שאנחנו משלימים עם האובדן.
למה אני לא יכולה להשלים?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
