יושבת.
לבד.
בחושך.
טוב, כמעט חושך.
כמה נרות מתחילים להסתיים לידי.
ברקע Air
באמת שאני לא צריכה הרבה יותר מזה.
בעצם,
אני צריכה דברים בסיסיים.
שנותנים לבן אדם נורמלי להמשיך בחיים
ולדעת שיש להם מטרה.
כי לפי איך שאני רואה את מצבי- אני חיה רק בשביל מטרות קבועות.
מטרות של מפגשים,
מטרות של יציאות,
מטרות של הופעות,
מטרות של בגרויות.
עוברת הכל בלי לתת לרגש להיתפס.
כי אסור לי להראות רגשות, זה לא טוב.
אני טיפשה.
ואני לא צריכה שיגידו שאני לא.
כי אני כן.
אני יכולתי לעשות כלכך הרבה דברים בחיים שלי.. אבל במקום זה אני יושבת,
בחושך כמעט מוחלט,
שומעת Air בלופים אינסופיים כבר כמה שעות,
ומחכה שמשו יקרה.
שאני יודעת שהוא לא.
how does it make you feel?
קשה לי להסביר לי דברים שקורים לי,
זה ידוע.
אנשים מתרחקים ממני.
אולי הם סופסוף הבינו את האופי שלי?
האמיתי?
שונאתותו.
אני כועסת על הרבה אנשים. שהבטיחו לי שהם ישארו אבל הם הלכו.
ברחו.
יש לי חרדת נטישה אני אומרת לכם.
הכל בגללו.
אני לא מוכנה להשלים.
ולא אכפת לי מה תגידו.
ל א מ ו כ נ ה .
שכחו מזה.
צריכה לעשות סלקציה בדיסקים האלו.
אני אוהבת את הלחישות, את הרוגע בשירים של Air. הם נותנים לי הרגשה של הליכה בשמיים כזה. משו שאני יכולה לשכוח ממה שקורה סביבי.
הפוסט הזה נוצר ברגע של חשיבה.
לכן הוא נראה ככה.
ווואלה? אני אוהבת אותו ככה.
אני חייבת מישהו.
חייבת.
ואני גם חייבת ללכת לבקר אותו.
אוף אני לא מאמינה כמה היא הדאיגה אותי.
אבל מה? היא לא רצתה לספר לי כי היא לא רצתה לסבך אותי בזה..
אני רוצה לדבר איתה. להגיד לה כמה אני הייתי לחוצה, כמה דאגתי לה. כמה לא באמת ישנתי בלילה בגללה.
playground love
שיר מדהים.
אוך. הם יותר מדי טובים מכדי שאני אשמע אותם.
אני חייבת ליצור קשר עם המשפחה שלי יותר. זה חשוב לי.
לא רוצה שיחות שמתחילות בכסף ונגמרות בריב.
אני רוצה ת'קשר שהיה לי עם אבא שוב.
אני מתגעגעת אליו.
אני רוצה המון דברים אני שמה לב..
חבל ששום דבר לא יכול להיות..
הלכתי מפה.
ביי.
הקארמה חרא.
המשחק חרא.
הכל חרא.
שונאת את הכל.
חרא חרא חרא חרא.
הנקודת אור הבאה שלי היא רק יום ראשון.
גאד דמאט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
