לא קל לי, ולא יהיה לי קל מחר- ואני יודעת את זה.זו אותה תקופה שתמיד חוזרת על עצמה פעם בכמה חודשים, שהלב מכווץ באופן טבעי, העיניים מלאות בדמעות ויש הרגשה של משהו חלול בבטן.
אני לא רוצה להסתכל אחורה, אבל אתה מכריח אותי.
אני לא רוצה לחשוב על כלום, אבל המחשבות קופצות מעצמן.
אני לא רוצה לשמוע, אבל מתוקף היותי חברה, אני צריכה.
אני לא רוצה להריח, אבל יש לי את הפליז בארון.
אני לא רוצה לבכות, אבל אני יודעת שאם זה יצא, זה יעשה רק טוב.
אני לא רוצה לשתות כמוהו, אבל אני מתחילה להבין שזה הדבר היחיד שעוזר לי לישון. וזה מפחיד.
לשבת על חוף הים ולדעת שעד לפני חודשיים זה היה צריך להיות עם מישהו אחר.
זה מחמיץ את הלב.
אני מאותם אנשים בודדים שיודעים במקצועיות שאין כמותה, להעיף את כל הדברים הטובים שיש לנו בין הידיים.
למה?
למה אני לא מסוגלת שיהיה לי טוב לשם שינוי ולא רק לסובבים אותי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
