ושוב היה שבוע קשה נפשית.החברה הכי טובה שלי עזבה אותי, שוב. רק שלטובת קורס. אני לא יודעת איך אני יכולה להתמודד עם העזיבות האלו- אני מרגישה כאילו הכל חוזר כמו אז, שאין לי עם מי לדבר ואין לי עם מי לחלוק.
לילה שלם בליתי במחיצת חברה מהיישוב בדרום, הסתובבנו ברחבי העיר, אפילו התחדשתי במכנסיים חדשים. היא באה לישון אצלי ובסערת הלילה הרווי בירה (יש לציין), התחלתי שוב לדבר ולדון בדברים אותם שמעה בפעם המיליון, אבל כנראה שהיא מבינה את המצב יותר טוב ממני, או שפשוט היה לה נוח להקשיב. כי מתברר שמהשיחות הקודמות דווקא יצא לה יופי של שיר שהושפע ממה שאמרתי לה. דווקא היה נחמד להרגיש לשנייה כמו מוזה. רק חבל שכל החוויות היו על בשרי.
אני לא חושבת שאני יכולה להתמודד כרגע עם מערכת יחסים, או באופן ראשוני יותר- יציאות. מישהו שנראה דווקא דיי נחמד הציע לי לצאת איתו, ואני עדיין בדילמה האם להסכים או לא. אני מרגישה שעברתי את השיא שלי, שאני בחיים לא אוכל לעניין מישהו כמו שעניינתי אותו. או לא יודעת מה עבר לו בראש כאשר דיברתי איתו.
הוא בהחלט היה האדם היחיד שהכרתי שידעתי שאני יכולה לדבר איתו ברצינות, לדבר איתו בצחוק והכי חשוב- לבכות איתו בלי להתבייש.
הוא לא בשבילי, ואני בשבילו. אבל כנראה סופים טובים קורים באמת רק באגדות וכל הדברים שהאמנתי בהם בילדותי מתחילים להתפוצץ לי מול הפנים לאט לאט.
ואני יושבת בעליית הגג בבית של בת דודתי, בזמן שזו הלכה עם חברותיה לקנח את הלילה בגלידה, וכל מה שיש לי לחשוב זה שבפורים השנה שהייתי כאן, הייתי מבושמת קלות רק בגלל אותו בחור, שהתחיל להכאיב לי אז.
איך אפשר לחשוב על אהבה ורומנטיקה אחרי חצי שנה של ייסורים?
וכבר נעלם לי החשק לחיות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
