storyline

בא לי ערסול של פעם

כשהעולם היה קטן והראיה היתה צרה

ולא היתה תובנה אלא הכרה לא מודעת שזאת המציאות. לטוב ולרע.

לא לדעת מה פספסתי

לא לדעת כמה נשרטתי

רק להיות עם כובע צמר על הראש

ושמישהו אחר ידאג שיהיה לי חם

ולשתות מרק, או לאכול באדי

ולראות את בולי איש השלג.

נמאס לי להילחם את המלחמות של כולם

ולהרגיש כובד ומחנק

ולראות רוע ולבכות

כמה שנמאס לי לבכות.

על ההוא שבגד וההיא שניסרה אותי לשניים 

וההוא שהרעיל אותי כל החיים והזבל ההוא שמעז להיות בחזקת נעלם

ועל כל אלה שידעו

או ניחשו

ועמדו מנגד ולא עשו כלום.

ועל העולם האכזר הזה שבוחן אותי כל הזמן

כי כמה אפשר

רבעק כמה אפשר.

התעייפתי. זה הגבול, פה נשברתי.

נהרסתי וקרסתי. תחת כובד הדברים שאני לא.

שיכולתי. אבל כבר החליטו בשבילי שאינני ולעולם לא אהיה.

ונמאס לי.

נמאס

להיות היחידה שמאמינה בעצמי.

27. גיל טוב להיגמר.

תומ

יש תווים שנשמעים לי אחרת

אולי כי המיתרים שבי מעט שונים מאחרים

ואולי לא חידשתי דבר תחת השמש

ומבעד לכאילו מקלדת ומסך שהוא פלאפון

אני מוצאת לי מפלט לפלוט ולזרוק ממני את כל הזבל

כמו הבל פה אלכוהולי שננשף לעברי 

ועשה בי שמות

או עור שבער מסיגריות כבויות

ושריטות משברי מאפרות 

ורגשות שהפכו לקהים

וחיים שהיו בעיקר מנוכרים

ניכור שלי מאחרים

ושלי מעצמי.

ועכשיו יש לי פתאום שם

יש בי פתאום אור

מעומעם, חלש וחסר בטחון אבל הוא שם.

והוא שלי, ולא שלך לכבות. 

וריחות של חורף תמיד מזכירים לי את פעם

ומתוך כל הזוועות דווקא עולים לי זכרונות נעימים

שלא באמת קרו בשום מקום אחר חוץ מבראש שלי.

אבל הם מזכירים לי תקופות

ויש לי מעיל 

שהריח שלו מזכיר לי את ההוג שבחזקת נעלם

ולא בא לי לכבס אותו אף פעם

אני בעיקר אבודה בתוך עצמי

ומתחבאת מאחרים.

בכלל לא רציתי שזה יצא ככה

תומ

יש תווים שנשמעים לי אחרת

אולי כי המיתרים שבי מעט שונים מאחרים

ואולי לא חידשתי דבר תחת השמש

ומבעד לכאילו מקלדת ומסך שהוא פלאפון

אני מוצאת לי מפלט לפלוט ולזרוק ממני את כל הזבל

כמו הבל פה אלכוהולי שננשף לעברי 

ועשה בי שמות

או עור שבער מסיגריות כבויות

ושריטות משברי מאפרות 

ורגשות שהפכו לקהים

וחיים שהיו בעיקר מנוכרים

ניכור שלי מאחרים

ושלי מעצמי.

ועכשיו יש לי פתאום שם

יש בי פתאום אור

מעומעם, חלש וחסר בטחון אבל הוא שם.

והוא שלי, ולא שלך לכבות. 

וריחות של חורף תמיד מזכירים לי את פעם

ומתוך כל הזוועות דווקא עולים לי זכרונות נעימים

שלא באמת קרו בשום מקום אחר חוץ מבראש שלי.

אבל הם מזכירים לי תקופות

ויש לי מעיל 

שהריח שלו מזכיר לי את ההוג שבחזקת נעלם

ולא בא לי לכבס אותו אף פעם

אני בעיקר אבודה בתוך עצמי

ומתחבאת מאחרים.

בכלל לא רציתי שזה יצא ככה

תומ