הטעם שנשאר מלחבק אותך |
| 10/2007
אנשים שמוכרים לי, בטח גם אני מוכרת להם.
למרות שאף פעם לא החלפנו מילה.
הבנתי היום כל כך הרבה דברים.
ואני לא עצבנית. אני לא כועסת.
אני רק פגועה. אני רק נסערת ועצובה.
פשוט הבנתי. הבנתי את מה שהייתי צריכה להבין כבר מזמן.
הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן.
לסוף כיתה ט', או תחילת י'.
הייתי עושה הכל כל כך שונה.
מתנהגת אחרת באירועים מסויימים, עושה דברים שונים.
שומרת על קשר עם אנשים שלא שמרתי, ואולי מנתקת קשר עם אנשים שכן.
הייתי מוותרת על חלק מהדברים שלא ויתרתי עליהם. וגם להיפך.
והייתי מתחברת לאנשים אחרים. אולי חלקם היו גם אלה שהתחברתי אליהם.
אבל יש גם כמה שהלוואי ולא הייתי "מסתבכת" איתם בכלל.
נכון שזאת לא אני. אבל ברגע שאת מגלה משהו שכל הזמן ידעת על מישהו. זה קשה. זה מוזר.
זה דוחה ומגעיל אותי אפילו. בשלב מסויים.
אני מצטערת על דברים מסויימים שאמרתי. ועשיתי. שגרמו את המצב.
אני רוצה להיות מישהי אחרת.
לא, אני רוצה להיות אני. אבל אני חדשה.
אני חושבת שיום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל, זה יום הזיכרון שאני הכי מתחברת אליו.
אולי בגלל שזה בן אדם אחד. ולא איזשהו קולקטיב.
זה משהו שאיכשהו, פשוט הרבה יותר נוגע בי.
אני לא טיפוס שמתרגש מאוד מטקסים. לא משנה איזה.
טוב, לא בדיוק. אני מתרגשת, ויכולה גם להזיל דמעה בחלקים מסויימים- אם הם נוגעים בי.
אבל היום, הטקס הזה, הוא היה כל כך חלק ממני.
לא השתעממתי לרגע. הוא יכל עוד להמשיך. וזה בסדר.
תמיד רואים אותו דבר, ושומעים אותו דבר.
אבל פה זה היה משהו שונה. ראיתי דברים חדשים. ראיתי ילדים קוראים "רבין! רבין!"
ילדים שהעריצו את ראש הממשלה שלהם, ולא איזה גיבור זמני מכוכב נולד. [אגב כוכב נולד, הופיע בטקס חן אהרוני, היה מוזר משו. אבל הוא בסדר. הוא שר יפה.]
אני רק חושבת איזה מזל. איזה מזל שלא ויתרתי על הנסיעה הזאת כי אולי יהיה טקס בבצפר.
כי בסוף לא היה טקס בבצפר. וגם אם היה, ולמרות שאני ארגנתי אותו ברובו,
הוא לא היה משתווה. הרגשתי משהו.
"פתאום חשוב לי שאנשים יפסיקו להתרכז בעצמם ויחשבו עליי. [וזאת הפעם הראשונה שאני לא צומי]"
בעצם, מספיק שרק יפסיקו להתרכז בעצמם. הם לא חייבים לחשוב עלי, לא כולם. אבל שרק ישתקו כבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
