לאט לאט אני מתחיל להשלים עם זה. אני יוצא מהקונכיה שלי שנקראת - המשרד ויוצא לחודש ב"שטח". הבעיה עם ה"שטח" הזה שהמשימה היא לעזור בלהוציא יהודים מהבתים שלהם. אני לא אכנס פה לסוגיות הפולטיות (מה יהיה עם הסג"מת שלי). אבל ההרגשה היא נוראה. הרגשה שאני, עם כל בעיות האמפטיה היתרה שלי, הולך לבקש מאנשים לצאת מהבתים שלהם ולעבור למקום אחר. לאן? זה כבר לא הבעיה שלי - קצין אחר יגיד לכם...
אולי הדבר שבאמת מציק לי הוא שאני הולך לעשות את זה כי אני חושב שזה חשוב. כי אני חושב באמת שאם אני לא אהיה שם - מישהו אחר יעשה את זה, מישהו שפחות רגיש, מישהו שיכול לעשות טעויות של חוסר רגישות של מישהו שאומן כל החיים שלו להלחם באויב ולא יודע לעשות משהו אחר. לא יודע להרגיש, לא יודע לחמול והכי חשוב - צעיר מכדי לקבל החלטות כאלה...
נקווה שנעבור את זה בשלום - גם טכנית וגם נפשית.
אני יודע שברגע שאהיה שם - משהו בי ישתנה, אני אעשה הכל כדי שזה לא יהיה בלתי הפיך. אבל אני לא יכול להתחייב על כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
