החיים, היקום וכל השאר
פסיכואנליזה לעצבות |
| 7/2005
 התנתקות והתנכרות...
זה מתחיל לעבור לחלק המודע של המוח שלי. אני יוצא בסוף החודש להתנתקות...
חודשיים (כנראה יהיה יותר) שלא אהיה בבית, חודשיים של לחץ נפשי מסוג שלא הכרתי (ככה מכינים אותנו). חודשיים של התנתקות לא רק באופן לאומי אלא גם בתוכי וביני לבין העולם.
מתחילים לומר לנו להכין את הבית לעובדה. ואני חושב איך... מה אני צריך לעשות עכשיו. להתחיל להפרד מחברים? מהבחורה, שלא מובן בכלל מה קורה ביננו?
ואז אני מתחיל לפתח אגרסיות לגבי כל העולם! על המתנחלים שמעיזים להתנגד לכוחות הפינוי וכך לגרום לי לצאת מחלקת האלוהים הקטנה שלי ולהשתתף במבצע. על ההורים שלא מבינים בכלל את המצוקה שלי (מה, היית כבר בבה"ד 1 חודשיים - זה אותו דבר).
על החברים שצוחקים עלי שאני פראייר. על הבחורה שלא אשמה בכלום אבל כנראה שמציק לה שאני באיזו הקפאה בחיים שלי - שאני לא נוקט עמדה, שאני לא מתקדם שלב. היתה לנו שיחה אתמול - היא אמרה שגם לה טוב המצב הזה... מעניין עד מתי יהיה לנו טוב במצב כזה של השהייה.
אני מתחיל לחשוש, מעצמי יותר מכל דבר אחר... אני טיפוס שהופך למנותק במצבים כאלה. תיכף יגיעו המבט הזגוגי והחומות שאני אעמיד מול כולם. ואני אשנא את עצמי אבל יותר מזה אני אכעס על כולם שלא מבינים אותי.
מבחוץ אני אהיה שליו, שאף אחד לא ידע. שאף אחד לא ירגיש. בד"כ אני לא כזה דכאוני, אני רק דואג להגן על עצמי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
