החיים, היקום וכל השאר

הים של עזה באמת יפה. אחד החופים היותר יפים שראיתי  - היה חסר רק הבחורה והאבטיח (אל הבחורה אני אגיע בהמשך).
זה התחיל ביום רביעי ב3 בבוקר. קמנו ליום הפינוי - מוכנים לעשות מה שהתאמנו עליו שלושה שבועות.
הרבה בדיחות שחורות הרצנו. כולנו - הדתיים, השמאלנים, הימניים - הכל כדי להכין עצמנו למראות שראינו באופקים וראינו כ"כ הרבה בטלוויזיה.
ואז התחילה תקופת ההמתנה, המתנו שיסיימו את המשא ומתן - מתפללים שכולם פתאום יקבלו שכל - שלא נצטרך ללכת ולדפוק בדלתות. אבל שכל לא היה שם, רק אבל. בישובים היו שני סוגים של אנשים - התושבים והמסתננים. התושבים מחד הם אנשים יחסית שקולים - שבוכים מהלב - הם אלה שגורמים לך כל כך הרבה רצון לחבק, לבכות ולתמוך. המסתננים מאידך - הם אנשים, בד"כ צעירים, שהחליטו לעשות קיטנת קיץ על חשבון ישובי גוש קטיף.
אתה מזהה אותם ישר - כאילו דיבוק אוחז אותם - הם כולם מסננים אותם משפטים, אותן קללות ואותו מבט של שנאה אוחז בכולם.
אבל הילדים זה היה הדבר הקשה מהכל. לראות ילד עם טלאי כתום יוצא עם ידיים מורמות ריסק אותי לחלוטין. אילו הורים יבקשו מילד לעשות דבר כזה?! לעזאזל איתם!
והבחורה, היא התקשרה אלי לפני זה והחליטה לספר לי על סטוץ שהיה לה ממש לפני יום... אאוצ'!
היא לא אשמה, זה אני האדיוט. והם גם לא אשמים, אני סתם חסר מזל.

זהו - מזל שיש לי את הבלוג, ככה אני לא חייב לדבר עם אנשים - אני פשוט יכול לשלוח להם לינק :)
סופ"ש של אהבה שמח...
אני.