החיים, היקום וכל השאר

בכיכר שלי לא הייתי באותו היום. החלטתי ללכת לארוע התרמה לחולי סרטן בקאנטרי השכונתי.
אני גם לא בטוח מתי זה הפך להיות הככר שלי.. אולי ביום העצמאות הראשון שאני זוכר - כשאבא שלי לקח אותי לשם לראות זיקוקים.
אולי  זה היה בגלל שבוע הספר שהייתי הולך לשם וקונה ספר אחד בשנה - שהייתי קורא שוב ושוב עד ששהכרתי בעל-פה.
אולי זה בגלל שאני משרת ליד הככר הזו, אולי בגלל שהמכללה שלי לידה.
אולי זה בגלל אותו שבוע שאחרי. שבוע אחד בכיתה ט' שבו התאחדנו אני וחברי הישנים, מהיסודי, והלכנו לבכות ולהדליק נרות. בכינו בעיקר בגלל שפחדנו , הבהילו אותנו שאין עוד תקווה. שהימין הרג את הסיכוי האחרון שלנו לשלום.
אולי בגלל הרצח ואולי בגלל שהתחלתי להתבגר, נראה כאילו מצב המדינה התדרדר מאז. נראה שהשלום רחוק כשנות אור, נראה שהמצב הכלכלי נורא ועדיין מעבירים כספים לאן שלא צריך. והשחיתות! לא נתחיל לדבר על השחיתות.
עכשיו נראה יותר מתמיד - שהיתה סיבה לבכי, ושהדמעות לא הלכו לשווא.
באותו שבוע גדשו את הכיכר שלי אנשים שלא חשבו לבקר בה. ניסו לדחוק אותי ממנה - לומר לי שזו לא רק הכיכר שלי והעצב הוא עצב לאומי! לא משנה באיזה צד של המפה אתה נמצא.
אבל אני לא זזתי מהכיכר. להפך, בכיכר הזו החלטתי לעשות הכל כדי לשמור על המדינה, להוביל אנשים, להתאהב, להקים משפחה ולחיות... לחיות בשבילו.
אני עובר כל יום חמישי ורביעי ליד הכיכר שלי, בלי לדעת למה, משהו מתהפך לי בבטן. אולי זה בגלל הזיקוקים שאני לא אראה שם יותר, אולי בגלל הספר שהפסקתי לקנות שם ואולי בגלל ששם, ליד המדרגות, קבורה התקווה שלי.

גם עכשיו אני לא נמצא בכיכר שלי, עושים שם עצרת גדולה ואין לי שם מקום. אבל מחר, אני מבטיח, אני אלך לשם כי לא שכחתי אותה ואותך.

ילד נרות בלאי שכנראה נתפס לרגשנות מיותרת, עשר שנים אחרי.