החיים, היקום וכל השאר

שכחתי איך קוראים לו. הוא ישן במיטה לידי בבה"ד 1, אני הוא והצוות היינו מנקים שוב ושוב את המאג עליו היה אחראי. יש כזה מנהג במדינתנו המקוללת שמיום זכרון ליום זכרון אנחנו מוסיפים עוד שם לרשימה האישית שלנו.  אבל אני שכחתי. ביום הזכרון הקודם בוודאות זכרתי אבל משום מה עכשיו השם נשכח. אולי זה קשור לזה שזהו היום זכרון הראשון שאני לא מוצא את הדמעות זולגות לי מעצמן. אולי זה קשור לזה שעברתי מלחמה אחת מיותרת מידי. אולי זה קשור לזה שאני לא רוצה להיות חלק מכל עניין האדרת זכרם של הנופלים. מהמנהג הנלוז הזה של להפוך כל מי שמת כשעל מדיו מדי צה"ל לגיבור. ובכלל, מי צירף גם את הרוגי הטרור למשפחת השכול הזו? איך שמים מ"פ שהשתטח על רימון כדי להגן על חייליו באותה סירה עם בחור שהלך לאכול במקדונלדס ומצא את מותו? אני אומר פה ועכשיו: אם אני אמצא את מותי (חלילה וחס) בעודי חייל, שלא במסגרת פעילות מבצעית, אני מבקש שלא יכלילו אותי ביום הזכרון הזה. שהורי לא ישתתפו בטקסים. ושחברים שלי לא יעשו עלי סרטי פולחן ("הוא אהב לשתות וויסקי..."). מי שראוי להזכר ביום הזה הם אלו שעומדים יום יום ומגנים עלי, בחזית (כן כן, קרביים... מה לעשות), שנלחמים עבורי את המלחמות בזמן שאני משחק במחשב באיזה חור בת"א.

 

נזכרתי, בשעה 11:00 כאשר עבר מעלי מבנה חסר - נזכרתי בכולם:

 

עידן אלפר

 

יהי זכרם ברוך.

 

 

וואו, כמעט עברה שנה מאז שעידכנתי את הבלוג! איזה בזיון...
כנראה שלא היה לי משהו חשוב לומר. או שהרגשתי שכל צרכי האקסבציוניסטיים מסופקים (לא, לא ככה, סוטים!).
בכל אופן בזמן שלא הסתכלתי קרו מליוני דברים - לי ולמדינה.
אבל לא בגלל זה פתחתי מחדש את המחברת. הסיבה האמיתית היא שנמאס לי.
נמאס לי שאין פה דמות אחת להעריץ. שנגמר - שאי אפשר ללכת שבי אחרי אף אחד.
אני מודה, אני הייתי ותמיד אהיה חלק מהעדר. אבל אין לי מי שיזיז אותי הלאה.
כל מוסד קדוש, כל דמות נערצת - מנופצת בזו אחר זו.
לשם כך אני מנצל במה זו - כדי להצהיר:

 

דרושות "פרות קדושות" לתפקיד מעניין ומאתגר.
רכב שרד, נהג ותהילת עולם כלולים (אבל גם ככה אתם לא רוצים אותם).
לפרטים נא לפנות לכנסת ישראל ו/או הרבנות הראשית ו/או בית הנשיא ו/או בית המשפט העליון.