שנורקל והסנפיריםלא מומלץ לאנשים עם בעיות לב, או קיבה חלשה. |
| 10/2007
כולם מתים
סבא ואבא שנפטרו מסרטן ואחריהם שחר שהתאבד ואז גורה שהלכה לעולמה לפני חודש, ועכשיו אביה נהרג בתאונת דרכים ונגה שנפטר בשיבה טובה (לפחות זה) והתקשרתי לענבר בשביל שתעזור לי עם איזה משהו ליום הולדת של דני אז היא אמרה לי שהיא בדיוק בשבעה של חברים של המשפחה, הבן שלהם מת.
אני מפחדת להפוך לבלוק חסר רגשות, אם לא הפכתי לאחד כזה כבר.
כלכך הרבה עצב וכאב.. בסוף אני אפסיק להרגיש. לעזאזל, אני עמדתי על הבמה בטכס של נגה וליידי ארון עם בנאדם בפנים וזה בכלל לא נגע לי. לא עשה לי כלום.
כולם מסביבי מתים ובתוך המציאות הטרגית הזאת שמלאה במוות, אני עצמי מלאה בחיים..
מלאה בתוכניות ורגשות. ולמה שאני ארגיש רע בקשר לזה? למה אני מרגישה כלכך אנוכית?
כל מוות כזה לימד אותי משהו אחר. והנה אני שוב אנוכית. מה, הם מתו בשביל ללמד אותי דברים? בטוח שלא. ובכל זאת, אני לומדת מהם. למה הם נזכרים ללמד אותי דווקא כשהם מתים אה? איפה ההגיון? מה אני צרכה לקבל כאלה חבטות כואבות בראש בשביל לקלוט משהו? כנראה שכן.. כנראה שבשביל ללמוד את הדברים שחשובים באמת אנשים צרכים למות. מענין אם הייתי מבינה משהו אם אביה היה נשאר בחיים. סביר שלא. כי אז סבתא שלי היתה מתה והייתי מקבלת בדיוק את אותה חבטה ואת אותו שיעור:
אני צרכה להיות עם המשפחה הרבה הרבה יותר.
מעולם לא הבנתי עד כמה זה חשוב.
נירית אמרה שאסור לי להסתכל על כל הדברים הכואבים כסל אחד כי זה כבד מדי.
שאני מוכרחה לפרק הכל וכל הזמן. כל מוות הוא בנפרד, כל בעיה היא בנפרד. תמיד.
אחרת אני באמת אתפרק ואסור לי לשקוע לתוך זה..
אז כמו שאמרתי. מסביבי המוות ורק אצלי הכל חיים.
דני, האהבה הכלכך אדירה הזאת שיש לי איתו, החיים החדשים האלה בשמורה שמפחידים אותי ומרתקים אותי בו זמנית, התוכניות שיש לי לאחרי הצבא, החברים שאיבדתי והחברים שאני רוכשת..
אוף זה לא קל.
דני אמר היום את הדבר הכי קיטשי בעולם אבל וואלה, נכון.
החיים הם כמו ביסקוויטים. אסור לאכול אותם בבת אחת, אחרת נחנקים. לאט לאט, אחד אחד.
| |
| כינוי:
סגולה עם נקודות בת: 36 MSN:
תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
