הנה אני שוב בבית וכמו תמיד ביום הראשון כשאני מגיעה הבייתה אני משלימה פערים בטלויזיה.
בין ההשלמות שלי יש לפעמים כמה תוכניות אירוח. לא בגלל התוכנית עצמה, אלא בגלל האנשים שמתארחים בה. ברוב המקרים זה באמת מעניין.
לאחרונה מארחים הרבה את השחקנים של הסרט "Brothers". הסרט מספר על אדם נשוי שהולך להילחם באפגניסטן ובשלב מסוים מכריזים עליו כנעדר ואישתו והמשפחה צריכים להמשיך בחייהם ונראה לי שהאח מתאהב באישה.
לאמריקאים ולעוד כל כך הרבה אנשים מהעולם ה"חוויה" הזאת של צבא כל כך רחוקה.
ג'ייק ג'ילנהול אמר באיזה ראיון שאח או חבר של ההרוג ואישתו שמתחברים זה דבר שקורה. האורחים וגם המארח הסתכלו עליו בתדהמה ובעיקר כאילו הוא מדבר סינית ושהוא אמר את הדבר הכי שטותי שבן אדם יכול להגיד.
אצלנו זה דבר ששומעים עליו לא פעם. הם לא מבינים שהאובדן הזה מחבר אנשים.
ובכלל, הם לא מבינים את כל העניין הזה של אימונים, מלחמה, לראות אנשים פצועים, הרוגים, שינה, אכילה עם אותם אנשים, אחוות לוחמים כל העניין הזה זר להם לחלוטין... וחבל.
ומי אני בכלל שאדבר? ראיתי פעם מישהו פצוע ממלחמה?! לא, אפילו האחים שלי לא היו קרביים, אבל... אני לא יודעת!
זה פשוט מציק לי...
אני לא התגייסתי לצבא מטעמי ציונות או כל דבר דומה.
אני התגייסתי כדי לחוות את החוויה הזאת של הצבא.
אז אמנם אין לי אחוות לוחמים, אבל אולי אחוות בק"שיות זה לא כל כך שונה.
כמה בנות שחיות ביחד ומבלות ביחד 24 שעות ביממה ועושות הכל ביחד. אוכלות, ישנות, רואות סרטים וכמובן "מבלות" במשמרות.
מאחלת לכל אחד לחוות כזה דבר.
התמודדות וחברות עם בנות שבחיים לא הייתי מכירה בדרך אחרת.
אני אוהבת את הבנות שאיתן אני נמצאת כרגע, אני אוהבת את המקום בו אני נמצאת כרגע.
כן, חסרים כמה דברים, אבל אני מנסה להתמודד ולהמשיך הלאה.
אני לא יודעת למה הפוסט הזה היה טוב...
-מיכל-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
