אתה יודע שהגעת ממש לשפל כשגם חברים שהחשבת לטובים בתקופה זו של חייך, לא יכולים לסבול אותך יותר.
כל דקה של הרגשה לא רצויה במחציתם הופכת לסבל מתמשך, ואתה רק רוצה להעלם.

להיות דק כמו אוויר, כמו זבוב על הקיר ולשמוע את כל הפרנויות שרצות לך בראש.

איך אתה, כל כך תלוי כל כך חברתי, נפלת בפח החברים הישן.
תמיד אתה סומך עד הסוף, אתה נותן את כולך, חושב שיש משהו אמיתי בתוך כל השקר והרכילות, דואג,
שם לב לכל שינוי קטן וישר מאשים את עצמך. ומה יוצא לך מכל זה? הם נטשו, כשהיית צריך,
כי העצב שנכנס לחייך לא התאים להם באותו הזמן. ואתה אותו בנאדם אך בסטטוס אחר כבר לא משתלב טוב בפאזל החיים שלהם.

אתה לא רוצה להתבכיין אבל הכול נפל עליך באותו זמן. הלימודים, חיי האהבה שקרסו,
ועכשיו גם החברים החדשים שנוטשים כמו מלחים על ספינה טובעת. במקום להושיט לך יד ולהעלות אותך מעל הכול.

זה יכול לייאש בנאדם. המחשבות האובדניות הבליחו בראשך היום אחרי שכבר המון זמן לא נתקלת בהן.

מה פתאום? איזו מחשבה הזויה, למות עכשיו..

אולי לא כל כך בעצם.