אני מפחדת קצת להודות אבל יש בי געגועים לשכבה.

לא לבית הספר, לא למקום, לא לשיעורים, לא למבחנים ולא לכל הלחץ...

אבל כן להווי השכבתי, לאירועים שארגנו, לבאלגנים ולכיף שעשינו ביחד. בכל זאת, 6 שנים ביחד.

לא חשבתי שסיום הלימודים יהיה לי קשה אי פעם. והוא באמת לא קשה לי.

הדבר היחיד שעוצר מהעזיבה הזו להיות חלקה לגמרי היא הכיתה שלי. באמת שאני מתגעגעת לכיתה.

לדינמיקה הטובה שהייתה, לצחוקים בשיעורים, לבדיחות שרק אנחנו היינו צוחקים ומבינים, לכל הטיולים והכיף שעשינו..

כואב שאני יודעת שיש הרבה אנשים טובים שאני מכירה, שהיינו יחד בכיתה, שלא נוכל לשמור על קשר טוב.

בבית הספר היינו נפגשים על בסיס יומיומי ו"מבלים" יחד, עכשיו הקשרים משתחררים לאט לאט,

כי בצורה טבעית אי אפשר לשמור על קשר טוב עם כ-ל מי שהכרת, וכל אחד תופס לו את החברים הטובים והקרובים.

מה שעוד, כל אחד פונה לדרך אחרת, כולם מתפזרים לא רק מבחינת "מה הוא עושה בחיים" אלא גם מבחינת מיקום, שזה עוד גורם שמקשה על שמירת קשר.

כל מי שמתגייס משרת בבסיס אחר, כל אחד בקצה אחר של הארץ ואותו דבר לגבי כל מי שעושה שנות שרות, כולם רחוקים מהאזור. וזה באסה.

אני באמת מתגעגעת לכיתה :(

שמתי לב כבר שאני כמעט ולא כותבת פה.

פעם כשהיינו חבורה ענקית של אנשים הבלוג היה גם גורם מחבר כזה, הייתי כותבת על דברים שעשינו ואנשים היו מגיבים ודברים כאלו..

גם בית הספר היה אחראי לזה, שהוא החזיק את כולנו יחד. עכשיו אחרי בית הספר, הדינמיקה פה משתנה.

כל אחד מצא לו את ה2-3 חברים טובים שלו ואיתם הוא מדבר ואיתם הוא מבלה. כנראה שהם גם ישארו לתקופת הצבא ואחריה..

אני לא מרגישה צורך רב לכתוב פה כ-ל הזמן. רק לפעמים, כמו עכשיו.

אני יודעת שאני לא ממש צריכה. יש לי 2 חברות טובות שאני יודעת שאני יכולה לדבר איתן תמיד, ולהפגש איתן ולבלות איתן.. והן תמיד מבינות אותי ועוזרות לי.

וכמובן שיש לי את החבר המדהים שלי שמכיר אותי כל כך טוב שהוא יודע מה עובר עלי גם אם אני לא אומרת כלום, והוא תמיד זמין בשבילי ותמיד עוזר .. והכי כיף לי איתו 3>

אז יש לי את החבר המדהים שלי ויש לי את החברות הנפלאות שלי, מה צריך יותר מזה?

"...But don't look back in anger, I heard you say"

הכל קורה לטובה.