"אפילו חברה קבועה אין לך, גם זה בגלל שכולם כלכך אוהבים אותך? תסתכלי על האמת"
זה, פחות או יותר ובתירגום מרוסית, המשפט שאיתו אני מתחילה את היום שלי. עוד אתמול בערב אמא זרקה משהו על חוסר הקביעות של הבחורות בחיי, בדגש על היותי שרמוטה לסבית, אם יש כזה דבר. והיום- אמא נכנסת הביתה מלאת תלונות וביקורת על ההתנהלות שלי בבית ובחיים שלי בכלל. היא שיפוטית באופן הכי לא הוגן שרק אפשר ותמיד במסווה של דאגה וחשש ל-'מה יהיה איתי' אם אאלץ להתמודד עם העולם בלי העזרה שלה.
אני כבר לא יודעת. מבין חבריי, אני נתפסת כעצמאית למדי ובעלת יכולות הישרדות בעולם הגדול. אני גם נוטה להאמין שאני חברה טובה, בנאדם מעניין, שכיף בחברתי ועוד כמה דברים חיוביים שכרגע אני כבר לא ממש בטוחה בהם.
אמא מתעקשת שאני אנוכית, ושאני לא אוכל לחיות עם אנשים אחרים. אני אומרת לה שכולם דווקא אוהבים אותי ואז היא יורה לעברי את המשפט האיום הזה, שמשאיר אותי חסרת מילים.
אני כבר לא יודעת. יש אדם אחד בכל העולם הזה שיכול לגרום לי לפקפק ביכולות ובכישורים שלי ולערער את הביטחון העצמי שלי ברמה כזו. אמא שלי. ודווקא היא עושה הכל כדי להבהיר לי עד כמה היא לא מאמינה בי ולא מעריכה אותי.
(היא היתה יכולה להיות סתם הומופובית, ושאלה יהיו הצרות שלי איתה. ואז לא הייתי לוקחת שומדבר באופן אישי, מפילה את הכל על חוסר הקבלה שלה את היותי לסבית וסוגרת עיניין. אבל לא. היא לא תבקר את העובדה שאני אוהבת נשים. היא תבקר את העובדה ש"כל" הנשים האלה לא אהבו אותי חזרה, וכמובן- באשמתי.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
