מקסימום נתאהב

אני מרגישה שאני צריכה לחזור קצת אחורה, לבסיס..

משהו בזמן האחרון לא עובד לי…

זה כמו חיה שרודפת אחרי הזנב של עצמה.

חוסר הוודאות הורג אותי. מוציא אותי מאיפוס. הבית, העבודה, הדירה, המצב הכלכלי והחיים עצמם סוגרים עלי.

השנה הראשונה לאחר הלידה של הבת שלי, שום דבר לא אותו דבר.

העצמאות, העצלנות, הזמן החופשי והגוף שלי שלא חוזר לעצמי. כולם יחד מקשים עלי את הנשימה.

שנים שלא כתבתי, שלא שחררתי על דף כמו שאני רגילה, בעצם כבר מזמן הפסקתי לכתוב, הסמארטפון לקח לי גם את זה.

פעם הייתי ממלאת מחברות, שותה או מעשנת ואז הכול היה פורץ על דף. הבלוג שלי בישראבלוג, היה בין הראשונים והייתי נהנית להקיא שם הכול באלמוניות שהייתה בערבון מוגבל, היו מעט שנתתי להם להציץ מעבר. חלקם איתי עד היום.

אז מה בעצם אני אומרת…  שאני קצת מרגישה שאני הולכת לאיבוד, בעבר הייתי מוצאת לי מפלט, בדמות הסמים, הסקס המזדמן או האלכוהול..  והיום, קצת כמו חיה בכלוב, לא מוצאת דרך לשחרר. לעלות שוב על דרך המלך ורק אני יודעת שמדרונות כאלה חלקלקים מאוד…

תמיד ידעתי למי אני מפנה את הטקסטים שלי, כלומר מי בסוף יראה אותם אם בכלל, בתקופות של צורך לזעוק, היה לי את הבלוג שלי, האלמוניות עזרה לי. עדיין לא למדתי לחלוק לגמרי עם הקרובים אלי. קריאת העזרה אינה מובנת מאליה או כמו הפחד מרגע אחרי  השיתוף, שעכשיו יש מישהו שיכול כל רגע להזכיר לי את החולשה שלי.

זו פעם ראשונה שאני כותבת, אחרי זמן רב ואין לי באמת מושג מי אני מוכנה שיראה את הטקסט הזה.

אני יודעת שאם מישהו מהקרובים אלי היה קורא את זה הוא היה ממש נעלב, מחוסר היכולת שלי לחלוק, ושוב אני חוזרת במחשבות שלי לתחושות נושנות של חוסר רצון להעיק על אנשים בחיים שלהם או המחשבה שאני צריכה לחשוף מבעד למעטה הכלכך מהודק שלי.

אני רוצה להגיד הרבה דברים, שקשה לי, קשה לי בעבודה, אני מרגישה עמוסה בטרוף, אבל היי אני הרי נתפסת כיכולה הכול ואולי אני לא מוכנה להודות אפילו בפני עצמי, שהעבודה כבר פחות מגדירה אותי. מוצאת את עצמי חושבת כל היום בעבודה על איה… מצטערת כל רגע שאני לא איתה. יוצאת בבוקר ונקרע לי הלב. אני עסוקה ברגשות אשם 24 שעות ביממה, אוכלת מקום להתמודד איתם.

הרגע הבנתי למי אני כותבת, שאת זו שתקראי את זה.

אני מצטערת ממש זה גורם לך לקושי.

אני אחזור קצת אלי שוב,

ואוו השחרור הזה טוב לי. לפחות עצרתי לרגע ואני שמה הכול הדף או המסך.

אז רגע, אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי, על פניו, יש לי רק ילדה אחת, מה יהיה כשיהיו עוד.  על זה בכלל אני לא מסוגלת לחשוב, לא בטוחה שאני אוכל להתמודד עם זה.

הזמן עובר והלחץ הזה של לעשות עוד ילד הופך למוחשי יותר ויותר. העובדות כולן נכונות, פערי הגילאים בין הילדים, הגיל שלי שלא עובד לטובתי, הקושי בכניסה להריון, בהתמודדות הגוף איתו וההתאוששות אחר כך, כולם מהדהדים לי בראש וכולם מובנים ורק אני פשוט לא מסוגל  לחשוב על הרגע הזה. מוצאת את עצמי שוב אוכלת רגשות אשם. משווה לכולן, זה נראה שאצל כולן זה עובד, מצליח, בית, עבודה, קריירה, שעות משרד ושעות איכות בבית, קניות באינטרנט וזמן מוקצב לילדים, לספורט, לבישולים ואני בכלל לא מדברת על זמן בעל.

זה נראה  כאילו לכולם יש עוד חמש שעות בכל יממה ורק אני קורסת כבר בתשע בעבר, אני לא מדברת בכלל כבר על שיחות חולין עם זוהר, או סקס.

זה מצב של דכאון או עייפות תמידית, הכול הפך למפחיד יותר או חרדתי יותר והאוויר לנשימה הולך ואוזל יחד עם הזמן לחלום.

דברים שתכננתי לעשות מתמסמסים לי וזה מעצבן אותי יותר ואין בי שום הבנה או סלחנות. יש בי הרבה כעס עצמי וחוסר הבנה כלפי עצמי.

את כל אלו רציתי להגיד לך היום בשיחה, כמובן שהיה הרבה יותר קל לדבר על אורלי…

אז שוב חזרה לעצמי,

בתמונה מתחילה להתברר, זה שוב חוסר היכולת להודות שקצת גדול עלי…  במיוחד בפני האיש הזה. , זה שעושה דברים כמו נינג'ה..

אני עוד לא מוכנה לדבר על זוהר, ועל התחושות שלי במערכת היחסים הזו, ציפיות מול מציאות ואולי אלו סתם חלומות של ילדה מול מציאות אמיתית, חלומות שמראש היו גדולים מידי…

אני לא באמת יודעת לשים את האצבע, ובאופן די אוטומטי זה שוב מחזיר את האשמה אלי, כי אני לא מדברת ולא פורקת…

אוףףףףףף