אז לא הייתי פה מיליון שנים, כמויות ופתאום שוב דגדג החשק לכתוב.
אז אני במקום אחר- מיליון שנות אור- מהבחורה שעזבתי כאן. באמת?
כותבת את המשפט הזה ולא באמת בטוחה בו- אז נכון עברו הרבה שנים ונכון לפעמים אני רוצה לחשוב שאני טובה יותר, חכמה יותר, בוגרת יותר, מבינה יותר, עושה יותר ושאר ירקות ואז תמיד מגיע איזה בום קטן, מכה בפגוש ומחזירה אותי אחורה, בדיוק לאותם דפוסים, לאותן תגובות, לאותם החשקים ולאותם הרצונות...
יש לי תחושה שאני צריכה שוב לחזור לכתוב, שוב להכיר את עצמי לעומק- לרדת לדקויות שיכולתי לרדת אליהן רק כאן.
אז ברוכה השבה לעצמי.
נשואה- וחמש שנים עם אותו אדם. זה הזוי בפני עצמו וכל יום מחדש אני נדהמת מהעובדה הזו- היא לא ברורה מאליה. ואליה מצטרפות עוד המון רזולוציות של אנשים מבוגרים, דירות, משכורות ומלא החלטות.
הפסקתיי לכתוב כאן כשעוד גרתי עם השותפה הזוועתית שלי. הגברים התחלפו בדיוק באותה מידה שהימים התחלפו והכול היה תלוי רק בסם המועדף עלי באותו הרגע.
כן, אני הרבה מתגעגעת לימים של כאוס מוחלט- והרבה מפחדת ממנו- היום כשדברים קצת יוצאים משליטה אני מתחרפנת, פעם חוסר השליטה היה זה ששולט- הכול היה תלוי במצב רוח, ובמצב החרמנות ובתחושת הבדידות והיום- אני מחפשת אותה. את הבדידות הזאת.. את הרגעים לבד בשקט מוחלט שבו כל מה שיש לי זה כוס וויסקי וקצת סמים. ואז הן באות המחשבות האלה- על מה שהיה וכמה כיף היה.. תמיד הזמן משכיח את מה שפחות רוצים לזכור.
הנה אני כותבת והכול זורם- כמה אני מתגעגעת לדבר עם המקלדת- לדבר עם עצמי.
לעצור רגע הכול, לכמה דקות ולעשות סדר... באנשים שסובבים אותי, בתחושות, לאן אני הולכת ומה המשימה הבאה, מה היעד הבא ומה אני רוצה.
אז ללא ספק חזרתי.
ומי אתם?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
