כל כך נמאס לי לבכות מרוב הוואקום...מרוב הריקנות

מרוב המקום הריק הזה בלב שלי

אני רוצה להרגיש, אבל כשאני נותנת לעצמי אני מבינה שזה לא שווה את זה

למה כל פעם שאני רוצה להרגיש אני חייבת לעצור את עצמי

למה תמיד חייבים להפגע כוסראבק, למה?

אני אוהבת שמטפלים בי מכבדים אותי דואגים לי אוהבים אותי

זה האויר שלי

אבל אני ריקה

כל כך פאקינג ריקה

כל כך רוצה גבר שיגרום לי להרגיש

שאני לא יעצור את עצמי כמו שאני תמיד עושה על אוטומט

אני רוצה גבר שיגרום לי לבכות מרוב אושר

אני רוצה גבר שירצה להיכנס לי ללב ולא למכנסיים

אני רוצה גבר שגם אני ארצה להכנס לו ללב

אבל פאקינג איך חחח איך אם אני מוקפת באידיוטים...

פשוט להיות מסוגלת להסתכל למישהו בעניים ולאהוב אותו

לא יכולה...אני מסוגלת לאהוב בכלל?

הגיע הזמן להרים תכבוד העצמי מהריצפה...להפסיק לדרוך עליו רק כי אני רוצה אקשן..

הרי המשחק הזה הוא לא כי אני מרגישה...הוא כי אני מתה להרגיש

הוא כי משעמם לי, כי אני נהנת מהתשוקה...משפילה את עצמי בדרך

למה אני מתנהגתכמו אובססיבית...רק כדי להרגיש? עד כדי כך פאקינג ריקה?

כן כן וכן. כבר בא הקטע של להרגיש בכוח...זה לא אני..זהו ניגמר IM DONE.

ריקנות בראבק...משלימה איתך נשמה שלי...רוצה להשתלט לי על הנשמה? מזל טוב כבר עשית את זה.

מחבקת את הריקנות המיזדיינת הזאת ומפסיקה לחפש להרגיש בכוח...אני מרגישה חור תקוע בי,שרק מוזיקה ועדונים ושתיה יכולים למלות...אבל מה זה שווה אם זה נימשך 5 שעות פעם בשבוע...

צריכה לרדוף אחרי הכבוד שלי במקום אחרי התשוקה שלי, למרות שזה הדבר היחיד שאני מרגישה ובגלל זה נכנסתי לזה חזק

זה לא זה, ובכלל, זה גרם לי להרגיש ריקה עוד יותר..אז מה עשינו בזה?

i need a doctor to bring me back to life...