ילדה קטנה, בלי הרבה מילים אך עם הרבה מחשבות, יושבת לבדה, לבדה מרצונה.
היא סוגרת את האור, פותחת ספר, את אותו הספר הישן והבלוי, ומתחילה לקרוא בו שוב.
ברקע, לאווירה, מתלווה מוזיקה אירית המציירת בדמיונה את אותם הלילות אשר מסופרים בספר.
הנה חיוך.
הנה דמעה.
הנה אושר.
הנה בגידה.
הנה שלווה.
והנה החוסר שלו.
וכך הלאה... וכך הלאה...
הסיפור קטוע, חסרים בו מילים. מילים אשר הילדה רצתה לכתוב בעצמה. בתוך הספר.
זהו ספר ישן ובלוי, אשר היא קוראת בו בלילות ללא אור ולמנגינת המוזיקה האירית.
אף אחד אחר חוץ מאותה הילדה הקטנה אינו נגע בספר. אף אחד. כי להם יש משהו אחר, להם יש ספר יותר מעניין, ספר יותר טוב.
ולמרות כל היגון הרב אשר מצטבר בתוך הלב של הילדה הקטנה, היא לא מפסיקה לקרוא בו.
זהו הספר שלה.
היא רוצה להניח אותו בצד, לשכוח את השפעתו עליה, אך משום מה, אותו הספר הישן והבלוי מושך אותה חזרה אליו, כל פעם מחדש.
והילדה הקטנה כבר לא כל כך קטנה, גדלה במספר שנים היא.
והספר?
עדיין נימצא בין כפות ידיה, נהנה מהידיים היחידות שמסוגלות לגעת בו.
אולי הפעם? אולי הפעם הילדה תצליח להגיד "זהו", ויחד עם זה הספר יעלם מעצמו.
[ושוב פעם, תודה לך]
אני תמיד אמשיך לשמור את צעקתי בשקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
_Sveta_