אני בחופש כרגע. אין לי עבודה ויש עוד זמן עד הלימודים.
אז אני רואה המון סרטים וסדרות וקוראת ומבשלת ורבה עם אחותי כשהיא חוזרת מהצבא.
זה נחמד.
וגם החלמתי רשמית, ואני רק צריכה לחזור לכושר. שזה מעצבן, כי הייתי בכושר ממש טוב לפני.
היה לי מסלול קבוע. פעם בדקתי וזה יוצא משהו כמו 8 קילומטרים. 4 הלוך ו4 חזור. מה שבאמת היה נחמד בזה זה שזה היה משוחרר לגמרי.
בלי למדוד זמנים, ובלי למדוד מרחקים, בלי ימים קבועים. סתם, בלי לחץ. אם רציתי רצתי כל יום, ואם לא אז לא. ואם היה לי חם מדי אז הייתי עושה הפסקת שתייה. ואם היו בדרך המון כלבים בלי רצועה אז הייתי עושה עיקופים.
אני פוחדת מכלבים שאני לא מכירה.
עכשיו לרוץ זה פחות נחמד. נחלשתי מאד, והכל נהיה קשה. אז אני צריכה לחזור לעצמי, ואני צריכה לעשות את זה בהדרגה. זה אומר שאני צריכה לדעת מאיפה עד איפה רצתי פעם קודמת ולתכנן מאיפה עד איפה אני ארוץ פעם הבאה. ולקבוע מספר של ימים בשבוע.
ולרוץ ליד דשא, כי כשאני מסיימת את המנה היומית אני רואה שחור וקשה לי לנשום וזה יראה מוזר אם אני אשכב על מדרכה.
בכלל, לרוץ 10 דקות ולהרגיש ממש רע זה אדיוטי.
אז אני מעוצבנת.
אני מפחדת מכלבים שאני לא מכירה כי היו לי כמה התנסויות לא נעימות.
אחת מהן, הייתה כשהייתי בת 11 נראה לי. הייתי עם דודה שלי ואחותי בגינה, וכלבה דלמטית שקראו לה פנדי פשוט רצה לי לתוך הברך. לא קרה לי שום דבר נורא, סתם שפשופים וסימנים כחולים.
השנייה, שאני זוכרת טוב מאד הייתה בקיץ שאחרי זה. הייתי עם אחותי ודודה שלי באותה גינה. ישבנו על הדשא, ומישהו מהשכנים בא עם הכלב שלו לדבר עם דודה שלי. לאיש היה כלב קטן ומצ'וקמק ובלתי מזיק. והייתה לו גם רצועה נמתחת, מאלה שיש ידית פלסטיק שיוצא ממנה המון חוט. הכלב האדיוטי רץ מסביב לאחותי, שישבה על הדשא. והרצועה נכרכה לה על הצוואר, והכלב המשיך לרוץ והאיש התחיל לרוץ אחריו והרצועה המשיכה להימתח.
אני הייתי בטוחה שיכרת לה הראש.
היא יצאה מזה עם כווית שפשוף סביב הצוואר.
מאז אני בנאדם של חתולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: