אני עומדת מול מחשב עם דמעות בעיניים כאב לב וחוסר הבנה.
למה שוב בא לי לבכות.
כמה זמן לא הייתי במצב הזה.
אני מרגישה אבודה.
בלי אדם בעולם.
מאבדת את היציבות.
את חוט השדרה שהחזיק אותי חיה בשלושת השנים האחרונות.
מי ידע שמרחק פיזי יכול לגרום כל כך הרבה כאב נפשי.
אני מרגישה שעשיתי טעות בזה שעשיתי את הבחירה הנכונה.
לא התכוונתי שזה מה שיקרה.
ועשיתי הרבה כדי שזה לא יקרה.
וכל המילים שאמר לי קודם נעלמו.
לא רוצה לאבד אותי.
לא מוכן לאבד אותי.
שלא אעלם לו.
הוא נעלם לי.
מתפורר לי מבין האצבעות.
הולך לאיבוד בשיחות עם אחרים.
שאני לא מכירה והוא לא מתאמץ להכיר לי.
יש לי כל כך הרבה לומר לו.
כל כך הרבה לשאול לו.
ואני מפחדת להוציא מילה מהפה.
אני מפחדת שאני מדמיינת ושהוא לא יהיה מוכן להסכים עם הדמיון שלי.
לא מבינה בכלל מה קורה.
ואם הכאב הזה בא ממנו.
הוא גורם מכריע כמו שהוא תמיד היה.
אולי כאב גם לפני אבל עכשיו.
עכשיו זה הביא אותי לדמעות.
לחנק בגרון.
אי יכולת לראות.
משתגעת לי בשעה שהיא הרבה יותר מדי מאוחרת.
אני צריכה לישון.
בלי לדבר איתו.
בהצלחה לי.
תחזור אלי.