לחיות באספמיה.

עוד פחות משבועיים אנחנו עוברים דירה, מחליפים את המקום שאתה מתיימר לקרוא לו בבית ומרגיש כל כך נוח להיות בו אחרי שהות ארוכה במקום אחר.
התחלתי לארוז עם שיטה משלי, למיין מה צריך ואת מה שלא לזרוק, זה יהיה קל יותר להכניס הכל לקופסאות אחר כך.
העיניין הוא, שכל ציור, יומן בית ספר מושקע, אלבום פוקימון גמור, ברכת יום הולדת, קלטת של שירים שהקלטתי מהרדיו וכו' מהווים זיכרונות שהולכים לפח כי אין מקום להכיל אותם. ואולי ככה צריך להיות, לחיות כל דבר פעם אחת עם אופקציה ליותר, במידה ואתה במצב רוח נוסטלגי וזה זיכרון משמח. צריך לצבור אנשים וחוויות, חפצים זה קצת חומרי. ואני מהרהרת פה.
זה ניראה כאילו התקופות שלנו בחיים, הם כמו עונות של סידרה אמריקאית טיפוסית, שרק התחלת לצפות בה והם נימרחות עם פרקים מיוחדים לקראת החגים, פרקי המשכים של חלק א' וב' וסתם שיגרה ושידורים חוזרים. ופתאום כשאתה מגיע לאיזה עונה 9 ורואה במיקרה פרק ישן בערוץ מתחרה, ולא מאמין שככה הכל התחיל.
"ההבדל בין מציאות לבדיה הוא שהאחרונה חייבת להיות אמינה."
זה מוזר איך התפצלנו ודברים ממשיכים להתרחש בלי שבאמת נשקיע בהם, אלא רק נחלוף על ידם עם קצה העין. צריכים להיות גוונים למוזר, המילה הזו כבר לא ספציפית.
"עם הזמן נישברים ונופלים ממך חלקים קטנים בשביל שתתאימו. לבסוף אתה קם בבוקר ולא יודע מי אתה יותר."
עוד מעט אני חצי שנה בצבא ועדיין נהנית לבחון את עצמי במראה כל פעם על מדים. והכל בסדר מלבד הנהלים. אפשר לתרום למדינה גם בלי לקום בשש בבוקר. אפשר לשמור עם מחסנית אחת ולא חמש, בשביל 145 כדורים זקוקים ל145 מחבלים, ואנחנו לא בעזה.
מישהו מהצוות שלי קרא מאז ומעולם רק ספרים על הדרכה לחיים או כאלו שמבוססים על סיפור אמיתי. הוא אמר לי שזה ניראה לו טיפשי לקרוא סיפורים שאנשים המציאו כי גם הוא יכול לעשות את את זה. "זה קצת נכון", הוסיף מישהו אחר, "אנחנו כל כך חסרי דימיון בשביל להשתמש בחומר של אחרים?" (או משהו כזה). גישה ייחודית, אף פעם לא חשבתי על זה ככה. כשכעת, אחת הפעולות שהחשבתי תמיד מהמהותיות ביותר מוטלת בספק.

אני כמו צפה, באוויר סמיך מידי שמחזיק אותי מליפול למטה, לפלאנטה של תוכניות לא ממומשות ומחוגי שניות מתקתקים. כל פעם רואה רק מטר קדימה.
וזה מספיק.
אפילו מצויין.


 

"But you can't jump the track,
we're like cars on a cable,
And life's like an hourglass,
glued to the table
No one can find the rewind button now
Sing it if you understand.
And breathe, just breathe
woah breathe, just breathe…"

(Breathe- Anna Nalick)