לחיות באספמיה.

Is there anybody in there?

השיגרה מסרבת להפציע, כל תנודה חדה כסכין בנחיתתה, מה שרק מעביר את הזמן, וכשאתה נימצא באמצע- בהווה, כולך חבול ומבולבל, פתאום הרייקנות האדירה הזאת- זה מה שפוצע.
לפניי חודש בערך התחיל מבצע תקיפה מסיבי בעזה. מהפצצות נקודתיות של חיל האוויר את מטרות האירגון, כניסה לרצועה של מיטב לוחמינו (מלבד אחד שהיה אצלי בבית), ועד עכשיו, הכרזה על הפסקת אש חד צדדית. כשאנשים שאני מכירה השתתפו ותרמו בקיריה, פד"ם, צפון, עוטף עזה.. פתאום החיילים זה אנחנו. בממוצע יש סבירות גבוהה למילחמה באמצע שירותו של כל אחד פה.
ובעוד הציבור הישראלי צרך חדשות שתיעדו את הלחימה בלייב, אני נשארתי בבועית שלי ושמרתי על תאריכים קבועים. עברנו דירה לקומה שמינית חמש דקות מתחנה מרכזית. עם קירות בוהקים בירוק וכתום שצבענו וריהוט חדש. היה נוביי גוד 2009, נטול אווירה חגיגית כמעט לחלוטין. סגרתי שבת שמירות שבמהלכה ברחתי מהבסיס. אכלתי כשר, עם בחירה בין מנה עיקרית בשרית לשולחן קינוחים. קניתי שימלה בארבע מאות מTOP SHOP. הפסקתי לקרוא ספרים. היה לי יום הולדת תשע עשרה שבו קיבלתי מצלמה. עשיתי מסיבת שנות השיבעים.

בדיוק לפני 40 שנה התחילה 1969, ואנחנו ממש יכולים לשמוע את שתי המילים שעוברות לכם בראש לנוכח המידע הזה: אז מה.
אבל אם אתם שואלים אותנו, אפילו שעוד לא היינו אז בתכנון, דווקא 69' היא השנה ב-ה הידיעה. נכון שאנדי וורהול אמר את המשפט הידוע שלו בעניין 15 דקות התהילה שנה אחת קודם, ונכון שקלאודיה שיפר נולדה שנה אחת אחרי, אבל כשבוחנים לעומק את 1969 מתברר משהו שאי אפשר להתעלם ממנו: בשנה של וודסטוק וניל ארמסטרונג ו"אבי רואוד" נולדו/ נוצרו/ הופקו / הופצו המון דברים שמשפיעים עלינו עד היום. אל תצפו שנדע להסביר למה דווקא, אבל חלק גדול ממי שאנחנו- ממה שכולנו- התחיל שם.

והיה מוצלח.
עשיתי קורס שלב לסמל בבה"ד 7, בו הכל התחיל לפניי חצי שנה. הרצאתי לקורסיסטים על התפקיד שלי, מין סגירת מעגל.
אז אם ינואר עצר את נשימתינו פעמים מספר, פברואר יבוא ויקפיא אותה, כששמש חורפית קופחת.



הנוף מהמרפסת בלילה.

"When I was a child I caught a fleeting glimpse,
Out of the corner of my eye.
I turned to look but it was gone.
I cannot put my finger on it now.
The child is grown, the dream is gone.
I have become comfortably numb."
(pink floyd- comfortably numb)