לחיות באספמיה.

אחרי שבועיים וחצי טירונות, חודש קורס, חודש התחפשנות ביחידת מעבר ובחגים התחלתי את הסדיר, באחד המקומות הטובים ביותר שיכולתי להגיע אליהם, במיוחד אם לוקחים בחשבון שהתגייסתי מכלל צהל"י. אמנם עכשיו אני במודיעין נטו, בלי שום קשר לחיל תיקשוב או לתפקיד שאותו למדתי בקורס, אבל זה לא מפריע לי יותר מידי. אין לי שום רקע (היות והתפקיד מיועד בעיקר להנדסאים) ואני בין הבנות היחידות בבניין (היות ובנות לא מסתדרות במיוחד עם מחשבים ודברים טכניים) כך שהרוב הם בני 23+ (לא כולל את הקצינים או הנגדים) ואני מוצאת את עצמי דנה בתוכניות שלהם ללכת למועדון חשפנות או לפיינטבול, אבל גם זה לא מפריע לי יותר מידי (אחרי חודשיים וחצי רק עם בנות זה אפילו הקלה).
שלושה חודשי שירות וכבר הספקתי להשתנות, לטובה;

התרגלתי לישון פחות, כיאה לבן אדם בוגר, ולהישאר עירנית (וכמה זמן יקר נחסך כך).
התרגלתי גם להירדם במהירות ובכל מקום, בלי קשר לאור, לרעש או לתזוזה (כשתחבורה היא מקום אידיאלי לכך).
נהייה לי תיאבון בריא. זה נובע עוד מהטירונות והקורס, כשהארוחות היו נקודות האור של היום וסיגלת אינסטינקט הישרדותי במקצת, שצריך לאכול מה שיש, מתי שיש ובמיוחד כשיש משהו טעים (בלי קשר לרעב או רצון). עכשיו התרגלתי, והתחלתי גם להינות מזה, מאוכל.
נהייתי יותר ספונטנית, כי כשיש מחוייבות אחת שניגמרת בחמש וחצי קל להרגיש את החופש. למדתי להפסיק לתכנן פרטים מא' ועד ת' בלי הרף ופשוט לזרום, ומה שחשוב יותר, להשקיט את המחשבות ולא לצרף לכל מאורע משמעות נילווית.
התחלתי (תהליך שעוד ניבנה ביב') להתעניין בחדשות, בדחף בלתי נימנע של רלוונטיות מחרידה.
כששלושה מהכיתה התקבלו לקורס טייס והתחילו או אמורים להתחיל אותו בחודשים הקרובים, ידיעה כגון אותה התרסקות מצערת של מטוס אימונים בחיל האוויר, שבה נהרגו פרח טיס (טוראי!) ומדריך טיסה תמשוך את תשומת ליבי. כנ"ל  הכתבה על התקרית בצריפין, שאני עצמי שמרתי שם עד לפניי זמן לא רב.
ולא כולל את חמש (!) המקומות שהייתי בהם לאחרונה וכעבור שבוע-שבועיים קראתי עליהם בחדשות (מהומות בעכו, תאונת דרכים קטלנית בכביש 444 בין צומת אלעד לרנטיס, פגיעה הרסנית שהרגה את מיטל הארונסון באבן גבירול ת"א, קטטה ויריות בבת גלים חיפה, ויכוח שבו נידחפה צעירה מהחלון ברחובות).

ואם במציאות עסקנו, הרי זה המקום להודיע בחגיגיות- סיימתי לקרוא את "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, אותו התחלתי עוד בסיום הלימודים (600 פלוס עמודים). אבל אורכו זו לא הסיבה האמיתית להתעכבות.
כבד (גם במישקל). בוגר. ערום. כואב. ישראלי. אכזרי. אותנטי. תמים.
חושף אותך לרשת הסבוכה של משפחה, כשסיפור חייה ניראה דרך עייניה של הדמות המרכזית, אישה באמצע חייה, אימא לשני בנים בוגרים כשאחד יוצא למיבצע צבאי רחב, שראתה יותר מידי מלחמות בחייה. כולל במישור הריגשי. מספר על הקושי לחיות בישראל, לאורך ההיסטוריה מועטת השנים שבהם היא קיימת, בד בבד עם היופי של אותם נופים מרהיבים המרכיבים אותה ושל אותם הערכים המרכיבים אותנו.
עלילה לא בהכרח חייבת להיות עשויה מהתרחשויות קיצוניות והשתלשלות אירועים מותחת. סיפור חייהם של חמשת הדמויות עם כל דקויותיהם מהווה הילה מספקת לספר.

*לאחר שחוט המחשבה שלי נקטע בגסות על ידי טלפון ומיקלחת (לשיחת הטלפון חיכיתי במשך כל היום אז ה'בגסות' מתכוון יותר למיקלחת) אני אמשיך.*

כל ההפרדה האשלייתית זאת בין הספר למציאות, 'בחיים זה הרי לא באמת ככה', התנפצה כשהגעתי לסוף.

"התחלתי לכתוב את הספר הזה בחודש מאי 2003, חצי שנה לפני סיום השירות הצבאי של בני הבכור, יונתן, וחצי שנה לפני גיוסו של אחיו הצעיר, אורי. שניהם שירתו בחיל השיריון.
אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות. בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ("מה עוללת להם השבוע?" הייתה השאלה הקבועה שלו) את מרבית שירותו הוא עשה בשטחים הכבושי, בסיורים, בתצפיות, במארבים ובמחסומים, ומדי פעם היה משתף אותי בדברים שהתנסה בהם שם.
הייתה לי אז תחושה – או יותר נכון, משאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו.
בשנים-עשר באוגוסט 2006, בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, נהרג אורי בדרום-לבנון. הטנק שלו נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע. יחד עם אורי נהרגו כל אנשי צוות הטנק, בנייה ריין, אדם גורן ואלכס בונימוביץ'.
לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגירסה האחרונה."

דויד גרוסמן


"אלפי רגעים ושעות וימים, מיליוני מעשים, אינסוף פעולות וניסיונות וטעויות ודיבורים ומחשבות, הכל בשביל לעשות אדם אחד בעולם.
אדם אחד, שכל-כך קל להשמיד אותו".

"האוויר רוחש ומזמזם. זבובים ודבורים וברחשים וחגבים ופרפרים וחיפושיות מכונפות רוחפים וזוחלים ומזנקים מכל עלעל. בכל חלקיק של העולם יש כל כך הרבה חיים, חושבת אורה, והשפע הזה נראה לה פתאום מאיים, כי מה אכפת לעולם השופע והבזבזני אם חייו של זבוב אחד, או של עלה, או של אדם אחד, מסתיימים ברגע זה ממש?"

"היא חשבה, כל כך דקה קליפת כדור-הארץ."

קשה לי להתמיד ולכתוב פה כמו פעם. זה עושה הרגשה טובה, אין ספק, אבל עיניין הנחיצות לא תקף יותר.
אולם זה בלתי אפשרי פשוט למחוק ולשכוח, להתכחש למקום הזה, שנמצא בשימוש כבר יותר משלוש שנים, לבמה הפרטית הדלה, כשרק אני מופיעה בה, בערבי קריוקי סגורים.

…"Vows are spoken
To be broken
Feelings are intense
Words are trivial
Pleasures remain
So does the pain
Words are meaningless
And forgettable

All I ever wanted
All I ever needed
Is here in my arms
Words are very unnecessary
They can only do harm"
(Enjoy the silence- Depeche mode)