לחיות באספמיה.

מחר, יצויין יום המודעות הבינלאומי לדיכאון וחרדה.
           

שני גברים עומדים ברחוב ומדברים.

"אתה יודע", אומר הראשון, "ניסיתי להרוג את עצמי בבליעה של 100 כדורי פרוזאק".

"ברצינות?", מתפלא הבחור השני, "ומה קרה?".

"ובכן", עונה הראשון, "אחרי השניים הראשונים כבר הרגשתי הרבה יותר טוב".

אולם, על הדבר הבא רציתי לדבר, עם עיכוב קטן (הייתי עסוקה. ואיך נהניתי מזה);
קצת פוליטיקה
השנה היא סביב בחירות. עד עתה היו אלו בחירות פרטיות שלנו אבל עכשיו הכל סוגר, אתה זורם ויש מועמדים של ממש. בחירות לנשיא ארצות הברית ולרשויות המקומיות כבר היו ולממשלה יתקיימו בפברואר. שנה מתאימה להיות בת שמונה עשרה. אז הקדשתי לזה זמן של ממש וקראתי את המצע של כל מועמד רציני לראות מה יעשה (כשהדגש ברובו הוא דאגה חסרת תקדים לגימלאים. טרנד?). אחרי שיקולים כאלו ואחרים הצבעתי (בבסיס), מתרגשת מהחשיבות של קולי הבודד (שבטח ניגרס גם ככה) ומצפה בכיליון עייניים לקרוא מי ניבחר לרשות ולמועצה. כשהתוצאות למחרת נגדו את הבחירה שלי אבל היו צפויות להפליא. כשיש כל כך הרבה מתמודדים תמהוניים שהמידע היחיד עליהם הוא סלוגויים נדושים על שלטים בכל רחבי העיר- "יושר ומקצועיות לרשות העיר", "פתח תקווה אחת", "איכפת לנו מפתח תקווה" וכו' וראש העיר הקודם, כשחושבים על זה, לא היה כל כך גרוע (הרי רק פרשות על הטרדה מינית וגזענות מופיעות כשמקלידים את שמו בגוגל), ובכל זאת הוא בנה כמה כיכרות יפים, תחנות אוטובוס עם פסיפס וטלפונים ציבוריים אדומים סטייל לונדון, אז נצביע לו כי אין מספיק מודעות לשאר והצעד הכי גדול נגד העצלנות הוא ללכת לקלפי, ושם כבר נחליט. מילא, חזרתי לאדישות, גם ככה בתל אביב אני נמצאת יותר.

יום שני היה יום הזיכרון השלושה עשר לרצח יצחק רבין. שנה שעברה היינו בפולין ולפניי שנתיים ציינו בגדנ"ע. וכעת, רבע לשמונה בבוקר, מסדר מפקד של יחידה שלמה. עיינים מזוגגות וכומטות על הראשים. עמוד נוח עמוד דום. הורדת הדגל לחצי התורן. לשירת התקווה המיסדר מתבקש להצדיע. באחת עשרה הטקס המרכזי.
ואהבתי איך שהוא אורגן, בכלל הצבא ממש טוב להעביר נקודות מהסוג הזה. אולי בגלל קהל היעד הבוגר יותר לא מדובר כבר בשירים, קטעי קריאה וריקודים יפי נפש. הראו סרט קצר על ראשי ממשלה שנירצחו גם כן בגלל דעתם הפוליטית במהלך ההיסטוריה, האלוף משנה נשא דברים בנימה אישית והיו חיילים שקראו, כשקטע אחד אהבתי במיוחד, והשגתי מהמשק"ית חינוך בשביל לפרסם אותו פה;

יהיה בסדר/ יצחק רבין, מתוך דברים בטקס סיום מחזור של פו"ם, אוגוסט 1992.
"לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי ניסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כל מה שלא "בסדר" : יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חבר'מנית, אותה קריצת עין, אותו סמוך עלי, הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאד לא "בסדר".

מה אני רואה זכות וחובה לתבוע מכם? בראש ובראשונה- אחריות... אנחנו שנותנים בכם את הסמכות והאחריות לחיי אנשים, לחיי הבנים והבנות שלנו, שמים בכם את מבטחנו, אחרי שהוכחתם וצברתם נסיון. האחריות שלכם היא מוחלטת. אין לכם אל מי להביט מאחוריכם. האחריות נעצרת אצלכם. אין כבדה וחשובה מאחריותכם לחיי האחרים.
אל תאמרו : אי אפשר היה למנוע. אל תאמרו : זו הייתה גזירת גורל. אין זה כך. הרבה מאד, כמעט הכל, תלוי בכם."