לחיות באספמיה.

סיימתי טירונות והוכשרתי לרובאות 02.
כמה מסקנות שהסקתי מכך:

בצבא, ההגדרה שלך לשינה משתנה פלאים עת אתה מגלה את המושג "עפיצות".
אם פעם שנצ היה רביצה במיטה שעתיים אחרי יום ארוך ומייגע של בית ספר או  נימנום של שעה על הספה מול הטלוויזיה כעת הוא גם יכול להיחשב (ולהועיל באותה מידה) כעצימת עיינים לסירוגין תוך כדי ישיבה מיזרחית והישענות/ התמרחות על הקיר בדקת קריאה.
פתאום, אפשר להירדם בכל מקום שעה או מצב; בסוף השעת ט"ש עם אור ורעש בחדר, בשיעור של המ"מ או הסמלת (כשאתה מוצא את הדרך לישון ולהקשיב במקביל, פן תיתפס), בעמידה, ישיבה ומה שבינהם, במיטווחים (זה היה הפחד הכי גדול שלנו במיקצה של השכיבה בירי לילה).

בתכלס, מה שמעניין אותך שם זה ההתעסקות בצרכים הפרימיטיבים ביותר; שינה, אוכל (משום מה אתה תמיד רעב), שירותים, מקלחת. אין זמן או כוח לחשוב, להתגעגע ולהרגיש. במיקרה הטוב באנרגיה המועטה שנשארה לך אתה רק רוצה. והרצון זה מה שמניע אותך, זה מה שמקרב את הדברים. אז ספרתי את הימים על ידי ארוחות; ארוחת בוקר בשש (איזה באסה להתעורר בחושך), פריסה בתשע (לפחות סיימנו את מיסדר הבוקר), צהריים בשתיים עשרה (הפסקה ארוכה של חצי שעה), פריסה בשלוש (האוכל הכי טעים בדרך כלל), ערב בשש (מתקרבים לשעת ט"ש) וזהו, ניגמר היום. פתאום, הזמן עובר בכזאת מהירות, הן בבסיס והן בסופי השבוע בבית, כי כל דקה מנוצלת ואתה תמיד בעשייה מתמדת. מרגיש לי ביזבוז לשבת לשחק סוליטר או לקרוא (וחבל), רק בא לי להספיק, בהיפרקטיביות מירבית.

הדבר החשוב ביותר שלמדנו מהטירונות הוא הדבקות במטרה עד כדי הגשמתה. אם פוקדים משהו, אתה עושה זאת, בלי שום קשר להיגיון, רצון או יכולת. כך המערכת פועלת בצורה יעילה (אם כי לא מאורגנת משהו).
וזה הוכח כשביום האחרון הכריחו אותנו לנקות סתימה מזעזעת במיוחד בשירותים כשטענו שאין אפשרות להזמין אינסטלטור ואיימו שאם לא נעשה את זה לא נצא הביתה. "תחשבו על פיתרון יצירתי", וחשבנו, ביצענו זאת כמו כל משימה יומיומית אחרת.

היציאה הביתה- איך אתה מתייחס אליה בחרדת קודש. ניראה שלא משנה כמה פעמים זה יחזור על עצמו כל פעם מחדש כשעומדים בח', מקבלים תדריך יציאה ושומעים את ה'בהצלחה' שאומרת שהשתחררנו התרגשות אדירה מציפה הכל וכולם נותנים ספרינט לכיוון התיקים, למרות כל השרירים התפוסים וההתלוננויות על כמה שהריצו אותנו היום. אני לא אוהבת את הנסיעה הזאת, מהבסיס הביתה, למרות שהתחבורה חינם. ניראה שמסביבי הילה זוהרת במיוחד וצריך להקפיד על מראה והתנהגות ייצוגית הרבה יותר. כשבעייני החיילים בסדיר אני כל כך צעירה שזה מביך, מה שמתבטא בזוטות כמו כומתה לא משופצרת שנראית כמו פיתה בלי שום סמל או מדים נטולי תגי יחידה, ארוכים, גדולים ומסורבלים, ותיק-מיזוודה חבוט שמראה "איך הבאתי את כל הבית" ומעיד על פינוק. לעומת זאת יש הרגשה שכל שאר האנשים באזרחות רואים אותי באור חיובי עת יצאתי מהגדרת הנוער החוליגני של ימינו ועברתי להגדרת הצעירים שמקריבים את עצמם למען המולדת. מה שממש לא נכון, כי ייתכן שהקשישה מאתמול באוטובוס שבהתה בי בעיינים יוקדות לא הזדהתה עם הקושי שעברתי השבוע שניבט מפניי העייפות, שרופות, פצועות ומה לא אלה יותר כעסה איך אני והמזווה הענקית שלי תפסנו לה את המקום הקבוע בדרכה מהקניות בשוק בימי חמישי.