לחיות באספמיה.

ככה התחיל הקורס, קורס יסוד מת"ן 039, הכנה של חמישה שבועות בבה"ד 7 להיותינו מתני"ות (מפעילות תקשוב והצפנה) בשטח (שזה מצחיק כי שטח יכול להיחשב גם כקירייה).
אם בטירונות היינו הולכים, שני טורים- צמצמו פערים- אל תדברו אחד עם השני, בקורס אנחנו צועדים. תוך כדי קריאות נירגשות של מינימום מישמר המלכה באנגליה "שמאל ימין שמאל". העיניין הוא שהדבר היחיד המסוכרן בינינו הוא רעש גרירת הרגליים בהליכת חוף הים שלא תואמת כלל לקריאות השונות במיגוון המיקצבים שנשמעות מכל עבר.

כעבור יומיים עלינו מישמר. שזה מתיש והכל כי צריך להיות עשרים וארבע שעות עם מדים מלאים, נעליים, קסדה, נשק ואפוד שמכיל שתי מחסניות מלאות (עשרים ותשעה כדורים כל אחת) ומימייה מוחרשת (ועוד לי יש אפוד מוקל). ישנים בחדר כוננות מיוחד (בהנחה שישנים) בשביל שנספיק להגיע תוך שלוש דקות במידה ונוקפץ וצריך להגיע לחמ"ל לבקש אישור להתקלח. בפעם הראשונה, הפעם היחידה שבאמת לא הייתי מוכנה לזה (מאז לא היו לנו הקפצות יותר למרות ואולי ביגלל שכמעט התנחלנו במיבצעים) הוקפצנו. וזה די מלחיץ לשמוע בכריזה "הקפצה! הקפצה! מחלקת! מישמר! תירגול!" בזמן שאתה ישן. מכיוון שהייתי במיטת הקומותיים העליונה קפצתי לריצפה בעוצמה כזאת שפלא שלא שברתי משהו, האפוד שלי נפל כך שהמחסניות יצאו וכדורים התגלגלו לכל עבר, המימייה התהפכה ואיכשהו לקחתי הכל, חבשתי קסדה ובפיזור מוחלט רחצתי לרחבת הדגל אחוזת עמוק.

גם על השמירות חשוב לציין דבר מה. כל שמירה היא שעתיים כשבין אחת לשניה צריכות להיות ארבע שעות הפרש, כשמקסימום שש שעות שמירה יכולות להיות לך בלילה. מה שלרוב היה לי כשבסוף הקורס הגעתי למספר כולל של שלושים ושתיים שעות (טחינה). אתה שומר מתוך נקודת הנחה שכל מה שסיפרו לך; נוהל מעצר חשוד, נוהל פתיחה באש הוא תיאורטי בלבד ובמידה ואכן יתרחש מיקרה כלשהו שאותו ניצטרך לתפעל סביר להניח שתנוס על נפשך. כל דבר נחשב שבירת שמירה כך שכל מה שנותר לך לעשות זה רק לעמוד או לפטרל, לשתות ולעלות בקשר מידי פעם במיקרה הצורך. אבל למעשה, כשאתה שובר שמירה אתה שומר הרבה יותר טוב מהרגיל, באודך עירני להפליא לכל תנועה או רחש מיזערי בזוית העין מחשש שיתפסו אותך במקום הבהייה הריקנית וההתעפצות כשאתה שומר.

כעבור שבועיים סגרנו שבת ראשונה בבסיס בעודינו מהווים מחלקת מישמר. שזה לא כל כך נורא בהתבסס בעובדה שבמשך כל השבוע אתה רק מפנטז על השלמת כל שעות שינה שהפסדת אבל בפעול כשאתה מגיע הביתה זה לא באמת קורה. אתה מעדיף להקשיב לצד ההיפרקטיבי בך ולא לעייף ולצאת עד אור הבוקר (ולהירדם בכל מקום בדרך). לעומת זאת כשאתה סוגר אפשר לישון מהשמירה האחרונה שלך עד צאת השבת, כי מהיכרותך את האוכל בחדר אוכל הארוחות זה לא משהו ששווה לקום למענו. ויחד עם טלפונים לכל מעגל החברים לשמוע מה כל אחד עושה בסופ"ש (ולקנא), עם קריאת הספר והמאגזינים שהכינותי מראש, אכילת החטיפים, השמירות והשהות בחדר הכוננות הממוזג השבת הופכת למשהו די בסדר שעובר מהר אחרי הכל.

בתחילת השבוע השלישי נסענו לסיור בירושלים. הרגשה די מבלבלת לטייל שם על מדים; בעודך מהווה מצד אחד מטרה ניידת לכל ערבי שיחליט להתפוצץ ומצד השני הינך מוקד משיכה מרכזי למצלמות התיירים שרואים בך התגלמות הטוהר, המוסריות והפטריותיות עלי האדמות. ורק שם, בעודי הולכת עם כומתה על הראש בשבילי הר הרצל, בין צילי האילנות והאשוחים, נותנת כבוד אחרון לנופלים ומקשיבה לקצת ממורשת ארצינו, שמה פתק בכותל בעשרים וחמש דקות זמן כותל שהביאו לנו ומפנימה את דברי המדריכים השונים (והמעולים!) שהיו לנו באותו יום על הזכות לשרת בצה"ל, על ההרגשה כשרואים חיילים ובכלל, רק שם הבנתי באמת את המהות. וזה הרעל האמיתי שאמור לפעפע בך במהלך השירות ולא המירדף אחר כל אותם דרגות וסמלים שמציינים את מיקומך בשרשרת ההיררכיה.

והתרחשו אף דברים נוספים; מסע תגיות, הסיור בחטמ"ר אפרים, ערב הטלת תפקידים, מדס"ים, האבטחה במסע אודי (מסע השלמה של צוערים), בר  אור סוף והתחלה (מקום שלישי בריצת אלפיים), פאנל קצינים, ערב שירה בציבור, האבטחה בתחנה מרכזית, המור"ק שהעלינו, החולצות הבוקסרים והסוויצ'רטים שאת הגלופה ציירתי אני, שבירת הדיסטנס עם המפקדים, פאנל מתנ"יות, ערב מראות, סוג של טקס לסיום וקבלת סיכת חיל התיקשוב. קטונתי מלספר על כל אלו כי ניגמר עידן ה"אני כותב משמע אני קיים". מקווה שאוכל לזכור ביני לבין עצמי את הרושם והחוויות שצברתי בחודש וחצי האחרון שאין ספק, שינה בי משהו. ביום ראשון צריך לחזור לבסיס בשביל לקבל הצבה לסדיר ואז אולי אני אקלוט שהצבא זה לא משהו זמני אחרי הכל.
קבענו להיפגש עוד בין שישה לשמונה חודשים בבה"ד אחד, קורס קצינים, כשנילבש למד"ס את החולצות השחורות שעשינו- "קורס מתן 039, הוקפצתן!"