לחיות באספמיה.

*ברומא התנהג כרומאי.

(לפניי כמה שבועות)
ראיתי את הים היום. הים בחורף שונה  לגמרי, כולו כהה וגלי, גורם לך להיכנס פנימה ולהיבלע בתוכו יחד עם המדים והדיסקית (הפוך מסצינת החלום בוואלס עם באשיר). הלכתי ברחובות תל אביב המוכרים והרגשתי כל כך אבודה פתאום.
בין התרוממות לחולי, תיכנון לבטלה, דאגה לשאננות, עקשנות לפשרה, דיכאון למינון הורמונלי סביר, חסמין לקור של סוודר, יציאה חברתית לחדרך שלך וכו', יש את אותם רגעים שאתה נימתח ונלעס כמו מסטיק עד גבול הסיבולת, עד שתאבד את טעמך הייחודי, תתנפח, תתפוצץ. ותהיה כשיר לחיות פה כאחד האנשים.
וההווה בסדר, טעון שיפור, אבל בסדר.
והעתיד המוקפא המוגדר שלי בסדר גם כן, מפשיר על אש קטנה.
 
*גם רומא לא נבנתה ביום אחד.

ראיתי כמה סרטים גדולים בזמן האחרון, כשבינהם קלאסיקות כמו המחזמר 'שיער' או 'החומה' של פינק פלויד (מה שתקע אותי במצב רוח התבוסתני של שני האלבומים לזמן מה), וסרטי האוסקר 'וואלס עם באשיר', 'סיפורו המופלא של באנג'מין באטן' ו'נער החידות ממומביי'. הייתי רוצה לראות את הטקס היום, לבדוק את ההימור, להאמין שכל השמלות והזוהר באמת שייכות לאנשים בפלאנטה הזאת. אבל רק לברת מזל כמו מיה, שנמצאת בחצי השני של הכדור, יש אפשרות לעשות את זה בלי להפסיד חצי לילה. ואמריקה זה ענקי בשבילי; העולם החופשי, המגשים חלומות, המכתיב את אורח חייהם של שאר היבשות. ושום מיתון לא ישנה את זה. כי הייתי רוצה שמחוגיי השעון יזוזו אחורנית, והייתי רוצה לזכות במיליונים (שכבר פינטזתי עליהם פרטנית) במי רוצה להיות מיליונר. וכשהאפשרויות פותחות אותך לשלוש מאות שישים מעלות, ואתה נימצא בנתיב הצר שמציעים כרגע חייך, די פשוט להתאכזב מחידושים לוקאלים עלובים. אז אני אנטי פייסבוק, האח הגדול, פלאפון דור שלישי עם קרינה שצולה ביצה, יציאות בלילה כשלמחרת קמים מוקדם, אוכל חדש ושינויים.
אבל זה משתפר.
      
*כל הדרכים מובילות לרומא.

אחרי הבחירות (שהעסיקו אותי יותר מאזרח ישראלי נורמלי), טו בשבט, חנוכת הבית המטורפת של אימא, יום האהבה, ימי הולדת, כולי פליאה איך הגענו עד הלום, כשפברואר ניגמר ומרץ ואפריל דבוקי החגים מגיעים.
הפזם דופק אה? והחיים ממשיכים ממש כמתבקש. עם קצה חוט של יציבות כלשהי.

"If you should go skating,
On the thin ice of modern life,
Dragging behind you the silent reproach,
Of a million tear-stained eyes,
Don't be surprised when a crack in the ice,
Appears under your feet.
You slip out of your depth and out of your mind,
With your fear flowing out from behind,
You as you claw the ice."
(Thin Ice- Pink Floyd)