בחלומות של ילדה, אני מקימה במעשה יד מהיר מצודה מפוארת, בנויה שלושה צריחים וחומה קיקלופית שאין חזקה ממנה. סביב החומה נטעתי יער עבות מסועף. וביער שלי אורות עמומים עד אפלולית מטרידה, אדמה רכה, מיני פרחי יער כפתוריים סגולים, כחולים, אדומים וגלי רוח שופעים מתמרנים בין הירוק. זכרתי, בראש ובראשונה, לזמן לקדם שיצרתי צמחים אפיפיטים, כמו אלו שביערות גשם, שישוו לכל זה את הקסם שב'בלאגן' הטבעי.
בנוף מן הסוג הזה, הרי, מקובל ונהוג בחזיונות של ילדים שתופיע טינקרבל, או יישות מופלאה אחרת.
בטירה המרווחת וההגונה שהקמתי לכבוד כבודי שמרתי על טוב הטעם, ובמקום מגעה המתכתי של הציוויליזאציה הצבתי ריהוט ויקטוריאני מעץ כהה וכבד במיוחד, כלי פורצלן פרחוניים בטעם של פעם, וילונות כהים, ובין לבין גם תליתי נברשות עצומות בחדר האורחים, בחדר האוכל ואפילו בחדר השינה המהודר שבתנודת עפעפיים מהירה הועמד לרשותי.
לא מדעת קיוויתי שבבוא העת יגיע מחזר אדיב, אולי אפילו אביר, אולי אפילו גבר עם מגבעת, אצבעות דקות וארוכות וצחוק מפחיד, שיחדיר אימה והתרגשות בארמון המקסים.
מבחינתי, הפנטזיה נועדה להבטיח שלעולם אשאר תמימה. אבל, קיבינימט, הזמן חולף ונדמה היה שתמימותי נשארת בעינה. גם כשכבר השכלתי להבין מגרעותייה, והגדלתי לראות מעבר לה. גם כשהתקמרתי לכדי אישה לכל דבר, וגם כשלמדתי היטב את נטיותיי הצדקניות בויכוחים פוליטיים מול אמא או בויכוחים עדתיים מול העולם.
לא למדתי לאהוב את התמימות הזו.
והנה, עובדה שהעולם הזה מניף אותי בשיוויון נפש גבוה גבוה, ותופס ישר בפה, בין השיניים. אז לצורך העניין אני סוג של חטיף בעיני הכל.
אבל היום טירונות. שם מלמדים אותי לרוץ הכי מהיר, לצרוח הכי חזק, להעריך שניה, ולהעריך את עצמי. המיאוס, הכאב ותחושת ההשפלה מתגמדים אל מול באלות של נחישות ומוטיבציה. גילויים זעירים של שנאה כלפי כל מי שעולה להתחרות מולי, מנחיתים מהלומה ובועטים מעלי את הילת הטוהר והצניעות.
בטירונות, גם אם מדובר ברובאי 01 מגוחך ומושמץ, אין מקום לחלומות של ילדה, או לצעצועים. אז אמנם פאטצ'ים על הכתף וחיזוקים אחרים מעולם לא היטו לבבי, אך התפאורה המרהיבה של חיל האויר קראה לי להתהדר באלומותיה. היו גם מחסומים פרוצדורלים כאלו ואחרים שקראו לי לנפצם.
הכל קרא והביא אותי להסתערות של שוטה ללא אמצעים: הצורך להשיב מלחמה במסגרת הפרשייה הקפקאית שלי עם צה"ל, כמו גם הצורך להכריע חברה חסרת בסיס ערכי (רעות, נגיד. או אמינות, נניח. זאת אומרת - אנשים חרא).
אז מצד אחד הגעתי לנקודה שבה נחישותי יוצאת למגרש האחורי שם, שוברת בקבוק על הקיר ומתחילה לשסות תמימותי עד כדי נתזים גרוטסקיים של מיץ פטל ושיירי טמטום ילדותי. מצד שני אני ממתק (וראבק, אני ממתק עם ריכוז קטסטרופלי של המון צבעי מאכל, סוכרים ושומן רווי - עם קילוחי קרמל דקים ונגיעות טרשת עורקים. הארדקור ממש), ואיזה מן דבר חיובי יכול לצאת מזה חוץ משיר מלנכולי על ילדה, שבסך הכל רצתה יחס טוב - וסיימה במלון דרכים מעופש.
אז החלטתי על שילוב ממצה. אהיה בגדר מציאה: ממתק צבעוני, תמים, שיתקוף את עורקי המערכת מתוכה, כי לא כלו מאגרי האנרגיה שלו. כי אחרת לא אשרוד שנייה.
ואת הכל אגולל בכרך עבה תחת הכותרת האירונית 'דבקות במשימה וחתירה לניצחון'.
I'll make the most of it, I'm (almost) an extraordinary machine.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
