לא יתייחסו אליי ברצינות עד שאני אסיים את הצבא/שאני אהיה רזה/שתהיה לי עבודה.
אין לי הרבה סבלנות לחכות עד אז, ואני לא ילדה קטנה. זה ממש מעצבן.
 
אני לא שותה או מעשנת, מה שלפי אמצעי המדיה מאפיין את בני הנוער בדור הזה.
אני אוהבת להתווכח, לנסות לשכנע, לעמוד על הדעה שלי, וגם לוותר כשצריך,
אני לא יוצאת עד שעות מאוחרות, אני לא מתחצפת יותר מדי לאף אחד,
אני תמיד מנסה לעזור ולהציע רעיונות כשצריך, אני מאד שאפתנית ואופטימית, אבל גם ריאלית.
יש לי חוסר טאקט לפעמים, ואני קצת צועקת כשדברים לא הולכים לי.
אני הולכת צעד צעד ולא סובלת לקבל אינפורמציה עקיפית.
 
אבל כל מה שכתבתי עכשיו על עצמי? זה לא מעניין אף אחד.
הגענו לתקופה שבה החיצוניות שולטת, ואיך שאתה נראה, זה בעצם מה שאתה.
 
בגיל 16 וחצי, אני לא אמורה לשקול 63 ק"ג. אני לא אמורה להיות 1.53 גובה.
לא צריכים להיות לי קצת פצעי בגרות, חס וחלילה שהרגליים לא יהיו חלקות,
ושלא נדבר על הצלוליטיס והגודל של הירכיים.
אבל לא הכל תלוי בי. יש דבר שנקרא גנים, והם לא משחקים לטובתי כרגע.
 
אני לא רוצה ירכיים מתחברות. אני רוצה רגל ימין ורגל שמאל.
אני לא רוצה פנים נגועות. אני רוצה פנים חלקות.
אני לא רוצה בטן הריונית. אני רוצה בטן יותר שטוחה.
 
אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי כשאני יוצאת החוצה. כל פעם שאני יוצאת מהבית
בא לי לקבור את עצמי. אני פשוט חושבת, "מה עשיתי לאלוהים שכולם רזים ורק
אני נראית כל כך זוועה?"
 
אני עושה כל מה שאני יכולה (דיאטה, ספורט, רואקיוטן) בשביל לתקן את המצב הנוכחי,
אבל אתם לא רואים כלום, לא את האופי, לא את התהליך, אלא רק את מה שכרגע נמצא מולכם.
אז אתם אומרים שאני לא עושה כלום, ושלא ייצא ממני כלום, ושאין לכם כלום בשבילי.
אז, באמת, תודה על כלום.

תודה שכל מה שאתם מסתכלים עליו, הוא החיצוניות, ולא קצת פנימה.